ביקורת סרטים: הבלתי נראים

קשה לכתוב טור ביקורת על סרט שואה. כי זו השואה, ומי בכלל יכול עליה. הדרמה של השואה מנצחת, במרכאות כמובן, עוד לפני שהיא מגיעה למסך. האוסקר כבר אצלה בידיים מראש.

הרי אין מתחרים לעוצמת הפחד, המתח, החרדה, המוות, הזוועות והלא יאמן שיקרה ושאכן קרה. וברגע שאנחנו צופים בה באיזו שהיא צורה, או נחשפים למשהו שהוא איזה ניסיון שיחזור אפילו של רגע אחד בתוך הכאוס שלה, אנחנו מיד מטולטלים ודוממים ונכנעים לדרמה, לסיפורי ההישרדות ולתשוקה פשוט לחיות, למרות הכל. לכן הנטייה היא להתמקד בצורה ולא בתוכן. בדרך ההגשה של הסיפור. בבחירה איך לספר אותו, ובבחירה מה בכלל מתוך כל השואה הזאת לספר.