נתחיל מהסוף: השיח סביב הסדרה 'סלאח פה זה ארץ ישראל' מחמיץ את העיקר.

ישראלים רבים מרגישים, בצדק, כעס רב על ההוכחות החותכות שהיה כאן קיפוח שיטתי ומתמשך, ויש שכבר התקדמו צעד נוסף ורוצים לפרוק את התסכול על ראשי הציונות שמונצחים ברחובות המדינה.

אמנם ההגינות מחייבת לזכור שמדובר בתקופה מורכבת ומלאת אתגרים ואין לנו שום זכות לשפוט את מי שבתנאים כמעט על אנושיים בנה את המדינה ממנה אנו נהנים כיום, אך ישנה תובנה אחת שעולה מהסדרה והיא חשובה יותר משיח הקיפוח המעייף ואפילו מהצדק ההיסטורי שמגיע למי שבעל כורחו הפך למגן אנושי במקומות נידחים שמנעו מילדיו ונכדיו להתברג בצמרת.

בעיניי, המשפט המשמעותי ביותר בסדרה הוא זה שאומר פרופסור סמי שטרית: "הציונות היא פתרון לבעיית יהודי אירופה. רק כשנתקעו בלי דמוגרפיה, נזכרו ביהודים מצפון אפריקה".

המשפט הזה, שמתמצת את הסדרה כולה, מנפץ את שאריות התמימות. אכן מקימי המדינה היו אנשים מסורים, ואנו במקומם לא היינו עושים זאת טוב יותר, אבל הם דאגו לאנ"ש בדיוק כמו החצר החסידית הנידחה ביותר. את הדיבורים על עם ישראל, על אחדות, אפשר לשמור לבית המדרש. בשטח, בחוץ, יהודי אירופה ראו עצמם כחטיבה נפרדת. אצל מקימי המדינה הבדלי השפה, המנטליות והצבע, גברו על אחדות ישראל.

מי שבשחצנות של כוחי ועוצם ידי בגד במסורת אבות והשליך מעליו עול תורה, עליה עם ישראל מסר את נפשו בכל שנות גלותו, רמס גם את הערך היסודי של אותו עם. בקונגרסים הציוניים אפשר לשמוע נאומים יפים על עם ישראל, אבל בסופו של יום המנהיגים הללו נשארו מגזריים שדואגים לעצמם ולקהילתם לפני הכל.

זו עובדה, לא האשמה.

זכותם המלאה לדאוג לעצמם ולצד זאת חובה עלינו לזכור להם את כל מעשיהם הגדולים ולהכיר להם טובה מרובה על כל מה שעשו למען כולנו. אבל מאוד עגמומי לגלות, רגע לפני חגיגות השבעים למדינה, שהמדינה הוקמה בשביל אירופאיים ובספרדים השתמשו כדי לעשות את מה שהעולים מאירופה סירבו לעשות.

התובנה הזו חשובה כדי להבין שלמרות שאנו עם אחד, יש בעם ישראל שבטים שונים. י"ב שבטים. לכל שבט ישנם מאפיינים וישנה ייחודיות. אי אפשר להעלים אותה, כי בלתי אפשרי לטשטש ולעמעם אלף שנות גלות. התפיסה הציונית של כור היתוך מאחד איננה ריאלית ומתברר שגם נושאיה לא האמינו בה. אולי אם היינו מבינים זאת מוקדם יותר לא היינו מגיעים למצב ששליש מהספרדים נבלעו בחילונים, שליש בציונות הדתית ושליש בציבור החרדי.

התפיסה היהודית היא שכל שבט צריך לשמור על זהותו כי פסיפס יפה בנוי מאבנים שונות שמחוברים אחד לשני ורק מתוך הייחודיות אפשר להגיע לאחדות.

לכן כל שבט צריך לשאול את עצמו כיצד הוא תורם לשאר העם, במה הוא יכול להועיל. לו יהי שהשיח בעקבות הסדרה יתועל למחשבה היכן השבט הספרדי יכול לתרום לעם ישראל, אילו פתרונות יש לו לאתגרים הרוחניים של דורנו. זו דרך ארוכה, קשה יותר ממאבק למחיקת שמות רחובות, אבל זו הדרך הנכונה לכבד את אבותינו וסבותינו.

לשמר את מורשתם ולהנציח את תורתם.