אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

סיכום כלכלי: תשע"א הייתה השנה של האזרח הקטן

בשנת תשע"א לטוב ולמוטב, קולות רבים נשמעו בחוסר הרמוניות הרמונית במיוחד. מתוך הקולות האלו, מבולבלים ושונים ככל שיהיו, עולה תביעה אחת חדה וברורה – האיש ה"קטן" דורש להפסיק להיות קטן. איתמר ברתור מסכם את שנת המחאה, ובוחר באופן מפתיע או לא את איש השנה שלו.

סיכום כלכלי: תשע"א הייתה השנה של האזרח הקטן
  שנת האיש הקטן. (פלאש90)

לו הייתם שומעים לפני מספר חודשים שקבוצה קטנה של סטודנטים מורידה את 'תנובה' על ברכיה, מאלצת אותה להוריד מחירים ומנהלת נגדה חרם אפקטיבי שמשתתפות בו רבבות משפחות הייתם בטוחים שמדובר במתיחה.

גם זהבית כהן, יו"ר 'תנובה', רוצה לצבוט עצמה ולהתעורר מהחלום הרע. חלום שהפך השבוע לסיוט כשאנשי הרשות להגבלים עסקיים פשטו על משרדי 'תנובה' ועצרו אותה לחקירה.

במשך שנים רבות הואשמו הסטודנטים בישראל שבניגוד לעמיתיהם בעולם הם אינם "חומר למהפכה". כל מה שמעניין אותם הם הציונים והבילויים, ולמחות הם יצאו מקסימום על שכר הלימוד שלהם. וכשזו הייתה האווירה הסטודנטיאלית, מה יאמר הציבור הרחב. נכון, להפגנות פוליטיות יצאו רבבות משמאל ובעיקר מימין – אך להפגנות חברתיות – יוק.

עוד לפני שדובר רבות על דור הפייסבוק, הוקדם הגנאי לשבח. 'בטטות כורסה', 'מחאת הלייק' ו'עצומות וירטואליות' היו חלק מהכינויים שלבטח הרגיעו את הטייקונים ואת הפוליטיקאים. "זה ציבור שאוהב לרטון בסטטוסים מרהיבים בפייסבוק", הם בוודאי חשבו לעצמם, "אך מהבית הוא יצא מקסימום כדי לקנות קוטג' במחיר מופקע". הם טעו טעות מרה.

למדנו מושגים חדשים

"פתאום קם אדם בבוקר" שר שלמה ארצי בהפגנה הגדולה את מה שהפך מיד להמנון המחאה. אבל מה שמאפיין מהפכות יותר מהכול הוא קיומם של סימנים מעידים הכתובים באותיות של קידוש לבנה על הקיר. סימנים שהם ברורים כל כך עד שאיננו מצליחים לראותם כלל.

2007 הייתה שנת השיא של הטייקונים. העסקים פרחו, והמימון והמינוף היו בשיאם. זו גם הייתה השנה שבה הם הפכו לגיבורי תרבות, לאייקונים ולמושא להערצה בכתבות שער נמרחות. האימא היהודייה כבר לא רצתה שבנה יהיה עורך דין או רופא. אלא שיגדל להיות תשובה או לבייב, מינימום גאיידמק. כל זה בלי אף מילה על הון-שלטון ותרבות הפריימריז.

ואז הגיע המשבר העולמי של סוף 2008, ומגדל הקלפים החל לקרוס. פתאום גילינו שגיבורינו הם לא רק בעלי הון, אלא בעיקר בעלי חוב. ולא סתם חוב ערטילאי אלא חוב לנו – הציבור. כך התוודענו למושג 'תספורת', לא זו החדשה של נינט אלא זו שמקצצת לנו את החסכונות.

המאבק החצי ציבורי של רועי ורמוס מ'פסגות' בהסדרי חוב לא ראויים היה תחילת האות לירידת קרנם של גיבורי-העל החדשים שהכתרנו עלינו. ואז באה 'ועדת ששינסקי' ואיתה המאבק המכוער של כמה מהטייקונים שהחליטו להמשיך להיאחז בקרנות המזבח של אוצרות הטבע הלאומיים בכל מחיר.

במקביל, המשך העלייה במחירי הדלק ושיעור המס הגבוה שהניבו את מחאת הדלק, יחד עם 'מחאת הקוטג' – הסמל הגדול של השנה – היו ניצני האביב הראשונים לקיץ של מחאה. לא תמיד נעים לפרגן למתחרים, אבל השנה אחד מהם זכאי לכך ובגדול. זהו כמובן העיתון 'גלובס' שהחל את תחקירי יוקר המחיה ומוצרי היסוד, בעיקר בהשוואה לחו"ל.

אחריו החרו החזיקו שאר העיתונים הכלכליים, (כולל המוסף הזה) שלא הרפו מהתופעה ששמה לישראלי את המראה הגרועה ביותר שהוא יכול לקבל – "אתה פרייאר!". מכאן הדרך לדפני ליף כבר הייתה קצרה.

מתאזנים

"הממזרים שכחו להודיע ששינו את הכללים", הוא ציטוט המיוחס לסגן נשיא ארצות הברית לשעבר ספירו אגניו כשנאלץ להסביר כיצד כשל בשחיתות. התירוץ לא סייע לו והוא נאלץ להתפטר. לימים גם הבוס שלו, ניקסון, יעזוב את הכהונה הרמה בבושת פנים.

"הממזרים שכחו להודיע ששינו את הכללים", היה גם התירוץ הלא רשמי של מושחתי ש"ס שביקשו השוואה ציבורית לימי מפלגת העבודה העליזים. אבל הכללים השתנו. מדי פעם נוצרים חוסר איזונים במערכות וגופים מצליחים לפרוח ללא בקרה. לרוב זה גורם להם להגדיש את הסאה. עד להתעוררות.

כך היה ב-1977, השנה שבה קמה הדמוקרטיה הישראלית לאחר שנות שחיתות וההתבדלות של מפא"י שאיבדה את דרכה ההיסטורית. כך היה כשש"ס בפריחתה לא שמה לעצמה כל רסן והצמיחה את התופעה המכוערת הקרויה "שינוי". ולכך אנו גם עדים בשנתיים האחרונות שבהן אקטיביזם ציוני נלחם בכוחות פוסט ציוניים שפשו במדינה עד כי הם חשים כאדוניה החדשים.

ערב ראש השנה תשע"ב, לאחר ועדות הריכוזיות וטרכטנברג ומחאות צרכניות מוצלחות, הגיע הזמן שנאמר לטייקונים בשפה ברורה: אנחנו בעד יזמים שמפתחים את המשק ומייצרים משרות, אנחנו אפילו מעוניינים שתרוויחו מכך ותרוויחו יפה. אבל אנחנו נגד חמדנים שמצאו את המסלול הקל להתעשר על חשבוננו. הכללים השתנו. תתחילו להתרגל.

מהפכה של האיש הקטן

קשה להעריך מה יהיה גורלה של המחאה החברתית הנוכחית, אך באותה מידה קשה שלא להתרשם מהפוטנציאל הטמון בה. סופרי דברי הימים של החברה הישראלית עשויים להכתירה בעתיד כמהפכה החברתית השנייה, כאשר הראשונה היא זו של 1977 כמובן.

במחאה זו, לטוב ולמוטב, קולות רבים נשמעים בחוסר הרמוניות הרמונית במיוחד. מתוך הקולות האלו, מבולבלים ושונים ככל שיהיו, עולה תביעה אחת חדה וברורה – האיש ה"קטן" דורש להפסיק להיות קטן. פתאום הוא קם ומחליט שהוא העם והוא מבקש ליטול אחריות ולהפסיק להוות כלי משחק במגרש של הגדולים.

נמאס לו לראות את הטייקונים גוזרים קופון על חשבונו כשהם מתאמים מחירים בקריצה בקרטלים מוגנים היטב. נמאס לו לשמוע על עסקאות בחדרים סגורים שבהן מקוצצים מיליארדים מהפנסיה שלו לטובת בעלי ממון נטולי אתיקת החזרת חובות, והוא הפסיק לראות בפוליטקאים שליחי ציבור מורמים מעם בעלי אחריות אמיתית לשולחיהם.

כן, זה הנדל"ן, והדלק, והקוטג', ויוקר המחיה, ותחושת הדריכה במקום, אבל יותר מכל זו האמירה "אני כאן!". אם בדור הראשון הפוליטיקה הייתה של נאומי כיכרות, בדור השני תשדירי בחירות טלוויזיונים עם ג'ינגלים קליטים, הרי שבדור השלישי, זה של 'עידן הפייסבוק' (וסליחה על הקלישאה), החברה האזרחית דורשת להיות מוכרת ומעורבת, כפרטים ולא רק כהמון.

איש השנה שלי

מנהג יהודי עתיק הוא לסכם בסוף אלול את השנה ולבחור את אנשיה וגם אני אקבל עליי את דין התנועה. איש השנה שלי בעולם הוא מחמד בועזיזי, הירקן מתוניס שהצית את מהפיכת "האביב הערבי" – זו שהוא לא יזכה ליהנות מפירותיה.

בעוד הבחירה בישראל בסמלים כמו איציק אלרוב או דפני ליף היא כמעט טריוויאלית, אני רוצה להציע איש שנה אחר. אני ואתה. כן, אתה שם. לא זה שלידך, ממש אתה.

אנחנו, שהתעוררנו, שיצאנו לרחוב, שקיבלנו אחריות, שהשתתפנו במאבקים צרכניים יעילים. אנחנו שמפתחים תודעה צרכנית נבונה יותר. אנחנו שלמדנו פתאום עולם מושגים חדש של 'פירמידות', ו'אחזקות ריאליות', ו'גירעון ביחס לתוצר'. אנחנו שהפסקנו להיות האיש הקטן וגילינו שביחד יש לנו הרבה כוח. לכולנו מצפה עוד דרך ארוכה אבל ההתחלה בהחלט מבטיחה.

שנה טובה!

==

איתמר ברתור הוא עורך חברתי-כלכלי ב'מקור ראשון'.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו