'זכות גדולה': הרב שרלו מגיב לסערת הרב קלנר

בשעה שברא הקב"ה את עומו – זכר ונקבה בראם, בירך אותם וציווה אותם כאחד:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". בכך לימוד בתורתו כי ביסוד הבריאה שווים הם זכר ונקבה, ושניהם בצלם א-לוהים נבראו, ושניהם מופקדים על קיומו של עולם, ומעוטרים בתכונות הנדרשות לכך, ומהווים השלמה האחד לשני בהיותם עשויים האחד עם השני וברואים כאחד. זו הבשורה הראשונה של התורה ביחס לבני אדם, והיא המושכל הבסיסי והיסודי של הכתוב בתורה. כל ניסיון לטעון דבר מה על כשל מהותי באחד מהם מתנפץ אל מול דברים פשוטים ויסודיים של תורה.

דברים אלו למדנו מתורתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: "… כך גם סדר הדברים שמבריאת העולם. התורה, בסוף סיפור הבריאה, אומרת: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה בראם". הבריאה היחידה בצלם האלוקי והיא – זכר ונקבה בראם". האדם – חד שהוא שניים, שויון – שלמות מחוברת. מתוך הכללה זו בסיפור בריאת האדם מפרטת התורה להלן כיצד נבראו הזכר והנקבה…הנעשה הפרטי המיוחד בריאת האישה היה מצלע האדם, "ויבן את הצלע", אך ההדגשה הכללית ההתחלתית "זכר ונקבה בראם" – יחד, שויון…".

צפו בדבריו של הרב קלנר שעוררו סערה

לאורך הדורות נכתבו דברים קשים מאוד על נשים. אינני חושב שנכון לבאר אותם בביאור אפולוגטי, ולטעון (לדוגמה) ש"נשים דעתן קלה" הם דברי שבח לנשים, או שאין בהם אמירה ערכית. הדברים הקשים נכתבו גם על רקע מציאות, בה נשים באמת היו משועבדות לצרכי הקיום, ואכן השתרכו הרחק מאחור. עולם בלי חשמל, מים בברזים, טיטולים, מקרר ופריזר ועוד ועוד – הוא עולם בו נשים היוו שפחות לעצם הקיום, ועל כן יצרו את הרקע המתאים לדברים אלה. חלק בלתי נפרד משחרור העולם מכבליו (ויצירת כבלים חדשים…) טמון בשינוי המבורך, המאפשר לשוב לפרק אw של ספר בראשית כמצפן היסודי ביותר שלנו.

עובדה זו אינה שוללת את ההבחנה המגדרית שבין איש ואישה. שכן בפרק ב' של ספר בראשית מבארת התורה את ההסתעפויות: איש ואישה נבראו באופן שונה, ובשל כך יש בהם, ברמה העקרונית, תכונות שונות ועולמות שונים. הקביעה שמדובר בשוני אינה מזכירה דבר על דירוג, על יכולות, או כל עניין אחר המעניק אפשרות לטעון טענות בוז וזלזול, אלא בחיפוש מתמיד אחר היחס שבין שני הפרקים: במה שווים גברים ונשים, ובמה יש להביא לידי ביטוי את ההבחנה המגדרית העמוקה. ההלכה עוסקת בכך כל הזמן, ודנה מה בהלכה מביע את השוויון שבין איש ואישה – "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה", ומה חייב לבטא את ההבחנה ואת ההבדל. לא זו בלבד, אלא שיש גם מרחב גדול של אפשרויות, כגון סוגיות הגמרא על "לעשות נחת רוח לנשים", ההכרעה של רבינו תם שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, ועד הכרעה מקצה אל (כמעט) קצה של רבני דורנו שנשים לומדות תורה, בצורה זו או אחרת. בכך ניצבת ההלכה גם נגד מגמות תרבותיות אחרות, החותרות לטשטוש מקסימאלי אפשרי של ההבחנה שבין גברים לנשים.

זכות גדולה היא להיות שייך לתנועה תורנית רחבה בה לא זו בלבד שגם נשים הן חלק בלתי נפרד מתלמוד התורה שבה, אלא שהן גם מביאות קולות אחרים, שמפרים את לימוד התורה בצורה מיוחדת. דווקא אנו, שמאמינים גם בנאמר בפרק ב בתורה, ומכירים גם בהבדלים של נשיות וגבריות (תוך מודעות עמוקה שמדובר בהבחנות רכות ולא כוללניות וקשוחות), צריכים לשמוח על התהליך הזה, להתברך ממנו, ולהיות חלק מהסרת תוצאות הגרוש מגן עדן אל עבר עתיד מבורך יותר.