"מבקשי פניך" ("ידיעות ספרים", 2011), ספר שיחות בין הרב חיים סבתו לרב אהרן ליכטשטיין שיצא לאור השבוע, מצטרף להגות המחשבתית-רעיונית המוגשת בפורמט של דו-שיח.

הדיאלוגים האפלטוניים, "ספר הכוזרי" לרבי יהודה הלוי – ואם נרצה דוגמה מספרות עכשווית, "הדתל"שים" מאת פוריה גל גץ – כל אלו מוגשים לקורא כשיחות, אמיתיות או בדויות.

מצידו, הקורא אינו ניגש לספרים אלו כמסות פילוסופיות, אלא כיצירה ספרותית, מחזה אפילו. כשיחה, כדיאלוג – המחבר מבקש מן הקורא, דורש ממנו, לא להסתפק בהתבוננות חיצונית, אלא ליטול חלק פעיל בדיון, לנקוט עמדה, להתווכח.

אולם, בניגוד לדיאלוגים רעיוניים אחרים – ובניגוד למרבית ההגות הרעיונית הכללית – "מבקשי פניך" נטול תכלית מובהקת.

אם "הפוליטאה" של אפלטון נועדת לתאר מציאות פוליטית אידיאלית; אם חיבורו של ריה"ל מתיימר להיות "ספר תשובות לטענות נגד הדת המשפלת והבאת ראיות להגנה עליה"; אם "הדתל"שים" מוכיח את התזה של גץ אודות מקומה של אוכלוסיית הדתל"שים בחברה הישראלית – הרי ש"מבקשי פניך" אינו מוביל למקום ספציפי, אינו מבקש להתמודד ביסודיות עם סוגיה זו או אחרת.

למעשה, אף הרב סבתו מודה בשוני בין "מבקשי פניך" לספרות המחשבתית הקלאסית: "הרוצה להכיר את הגותו לעומקה ילך לו אצל מאמריו בעברית ובאנגלית הבנוים לתלפיות… ספר זה המונח לפניכם איננו ספר שיעורים ולא ספר הגות" (מתוך הפתיחה לספר).

ספר על הרב ליכטנשטיין

מהו, אפוא, "מבקשי פניך", אם איננו ספר מחשבה? עונה הרב סבתו בהמשך הפתיחה: "הספר שלפנינו הוא ספר שיחות בהגות והשקפת עולם. שיחת תלמיד חכם שתלמוד היא צריכה". הספר נועד להפגיש את הקורא עם שיחת תלמיד חכם, להפגיש את הקורא עם התלמיד חכם עצמו.

בניגוד לדיאלוגים האחרים, בהם הדמויות אינן אלא כלים המתקדמים בשיחתן אל התזה הרצויה, ב"מבקשי פניך", דמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין עומדת במוקד הספר. רושם זה מקבל משנה תוקף בשל העובדה שאין חידוש משמעותי בספר, רעיוני או הלכתי. והציטוטים מכתביו של הרב ליכטנשטיין במרוצת השנים, המובאים בסוף כל שיחה בספר, יוכיחו.

במילים אחרות, "מבקשי פניך" מנסה להכיר לציבור הקוראים דמות מופת, תלמיד חכם מוערך ומוערץ, באמצעות שיחתו ומאמריו. הרב אהרן ליכטנשטיין אינו בעליו של משנה מחשבתית מסוימת: משנתו המחשבתית היא-היא צוהר לדמותו שלו.

ואם לא די בכך – מסתבר, כי "ידיעות ספרים" שיווקו את הספר בראש ובראשונה כמפגש בין שני ענקי הרוח, וייחסו ערך מופחת לתכני המפגש. אחורי הספר מתמקד בדמויותיהם ובייחודיותם של הרב ליכטנשטיין והרב סבתו, ורק בשלוש השורות האחרונות מופיע המשפט "בין הנושאים הנידונים בשיחות שבספר…".

במקביל, קשה לזכור מסע שיווק יותר אינטנסיבי לספר יהדות בהוצאת "ידיעות ספרים" מאשר הצילומים המשותפים של הרב ליכטנשטיין והרב סבתו שליוו אתרי אינטרנט ועלוני שבת בשבועות האחרונים. לאמור, הספר יימכר בזכות הרבנים, כשלעצמם – יהא תוכן שיחתם אשר יהא.

לא ספר הגות אלא מפגש עם דמות מופת

ממילא, הייתרון בספר-דיאלוג מוטל בספק. אם הדו-שיח מזמין את הקורא להיכנס לדיון ולהביע עמדה – הרי שיצירה שמטרתה להפגיש את הקורא עם דמות ספציפית אינה מאפשרת לו חירות כזאת. ואמנם, כבר מצאנו ספרים-דיאלוגים שמטרתם הצגת דמות מופת – אך אין אלו מתאפיינים ב'פולחן האישיות' של "מבקשי פניך".

דוגמה לכך מן התקופה האחרונה הינה הספר "Light of the World", דו-שיח עם האפיפיור בנדיקטוס ה-16: ההתעניינות הציבורית בספר לא נבעה מדמותו של האפיפיור כשלעצמה, אלא בעיקר מסדרת נושאים קונטרבסאליים עליהם עמד האפיפיור במהלך השיחות.

"מבקשי פניך" אינו ספר מחשבתי – ולא נכון להציגו ככזה. ודאי וודאי, לא כ"ספר ההגות היהודי החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ'יק", כפי שפורסם במקומות שונים. אין זה ספר הגות, אלא מפגש עם דמות מופת, עם תלמיד חכם ראשון במעלה, עם בן אדם מורכב ומפליא, על-ידי דו-שיח עמו.

אבל אי-אפשר ללמוד את הספר, כפי שלומדים ספר מחשבה. אי אפשר לנתח את הספר, כפי שמנתחים את הדיאלוגים האפלטוניים, או את ספר הכוזרי.

קראתי את הספר. פניתי לו מקום במדף. כדי ששם יישאר.

==

דניאל להמן הוא תלמיד שיעור ד' בישיבת הר עציון.