כל שנה מחדש ,אני מצטמררת מהטקס מצפה ומחכה לראות מי הם משיאי המשואות מה יגיד ריבלין,ואלו צורות יערכו הדגלנים.יש שיגידו שאני נוסטלגית אולי מנסה בכוח להיכנס לחלום "ישראל היפה" כאילו אין הולילנד, אין פרשת קם, מה לא גילית עדיין את פרצופה של המדינה?!
לפני מספר ימים קפצתי לבקר את סבתא שלי, אני רואה אותה כמלח הארץ משכמה ומעלה , עלתה ארצה בגיל 16 בספינת מעפילים ,כשהיא משאירה מאחור את משפחתה שמתחננת אליה שלא תיסע , אך פניה של סבתי לא נסוגו אחור , היא הייתה אחוזת דיבוק לנטוש את הגלות ולחזור אל ארץ אבותיה – ארץ ישראל.בדרך טבעה האוניה ובדרך ממש פלאית וניסית ניצלו המעפילים שבה, כמובן שעם הגעתם לחופי הארץ נתפסה האוניה ע"י הבריטים והם נשלחו לקפריסין, הידיעות שהעבירו הבריטים לרומניה ארץ הולדתה היו שהספינה טבעה וכל נוסעיה ניספו ,רק לאחר חצי שנה הצליחו מעפילי האוניה להפריח את השמועה ,שהצליחו לחסוך "גרוש לגרוש" כדי לקנות בול למכתב אחד בודד שיודיע להוריהם שאין צורך לשבת "שבעה" על בניהם ,הם ניצלו והם בקפריסין.סבתא שלי עלתה לארץ לאחר שנה בקפריסין, בארץ היא הייתה שותפה לבנייתה של המולדת הצעירה ,האמינה והגשימה את חלום העם במשך 2000 שנה.
דיברנו על כל מיני דברים ובעיקר על המצב,סבתא שלי הייתה ממש מוטרדת- לא מהמצב הביטחוני חלילה, ביטחון ממש לא מרתיע את הדור הזה, הם כבר עברו תקופות קשות יותר.מה שבעיקר מפריע להם,וממש כואב זו ההידרדרות המוסרית ,סבתא שלי לא מצליחה להבין מה מניע אדם לגנוב כסף מהמדינה , מה מניע אדם לפגוע במדינה רק בשביל האינטרסים שלו.
חשבתי מה לענות לה בתור נציגת העם היושב בציון אולי לנסות להסביר לה קצת על תרבות הצריכה שמשתנה על האידיאל הקולקטיבי שהתפרק , ואז חזרתי בי מי אני שאנתץ לה את החלום?
ואז ניסיתי לענות לעצמי , מה מוליך אותנו מה מוביל ?האם הקשר שלי למדינה מתבטא בצמרמורת שאוחזת בי בשעת הטקס בהר הרצל או מעבר לכך האם היום אני הייתי יכולה לעזוב את המקום הכ"כ נוח בו אני נמצאת ופשוט לקום וללכת אחר חלום אחר איזושהיא אוטופיה אידיאולוגית ?
צר לי סבתא לבשר לך שהיום מעטים הם החולמים ובמיוחד מעטים המגשימים, אין דין ואין דיין. 62 שנות עצמאות לא עשו טוב למוסר שלנו ,לערבות ההדדית, ולאמונה בצדקת הדרך. אנחנו בעיקר מחפשים תחליפים זולים וזמינים להכל ,סוג של made in china ערכי.בעידן כזה אין שום דבר שיכול למלא את החלל הזה את הצורך באמת שתוביל אותך שתנחה אותך ולכן מה תפקידו של הטקס מבחינתי הוא פשוט התרפקות זיכרון ובעיקר ערגה לימים עברו,אחח אלו ימים,אחח אלו שירים ומה נותר לנו כיום?
ושוב אני נזכרת בימי ילדותי ששרנו בשכונה בטקס יום העצמאות שבינתיים התחלף בהופעות זולות והמוניות :"אני וגם הסבתא ישבנו בצוותא על הספסל שבגינה , וסבתא שוב זוכרת ושוב היא מספרת על מה שהיה לפני המדינה"…מסתבר שההתרפקות הנוסטלגית היא חלק מהתרבות הישראלית , סוג של "מדור לדור" ,בעיקר איפה היינו מה עשינו ,אבל השאלה שלדעתי צריכה להיות בוערת בתוכנו היום היא בעיקר לאן פנינו?
ולכןאני אעביר את יום העצמאות שלי לא בשמחה עילאית על מה שיש כאן היום, אלא בדאגה שמה שהיה לא ייעלם, וכמובן סביב השאלה הגדולה ביותר – מי יהיה חתן התנ"ך…
