אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

'אחרי החגים' והג'יהאד האיסלמי

דבר אחד ברור לי לחלוטין. אילו ידעתי שבמטלה מסויימת תלויים חיי אדם, לא הייתי דוחה אותה, למרות כל הקושי שבה. יש גבול לכניעה לעצלות ופחדנות

'אחרי החגים' והג'יהאד האיסלמי

חודשים רבים שמשימות שונות נדחו אצלי ל"אחרי החגים". הרשימה שחיכתה לי במוצאי שמחת תורה הייתה ארוכה מאוד. בשביל להרוויח עוד כמה שעות אני הולך להקפות שניות, ולמחרת בבוקר כשאני מישיר מבט לרשימת המשימות ומתחיל לעבור עליהם, חשכו עיניי. יש דברים שכבר מאוחר מדי לעשות. ישנם עניינים שאולי עוד אפשר להציל, אבל ברור לי שהם ידרשו עבודה כפולה ממה שהיה נדרש אילו רק הייתי מטפל בהם כשהם התעוררו.

אינני היחיד שלעיתים קרובות מיישם את הכלל הידוע: "אל תדחה למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים". רבים וטובים ישנם שכאשר מטלה מגיעה לפתחם, כל עוד היא איננה דחופה, מרשים הם לדחות אותה למועד מאוחר יותר. במיוחד אם זו מטלה שאיננה נוחה לי, שדורשת התמודדות מסויימת, או מחייבת נטילת סיכון. שמעתי מחבר משפט גאוני: "בחיינו אנו מתעסקים עם הדחוף יותר מאשר עם החשוב".

למרות שאני רואה שדחיות אלו פועלות לרעתי בדרך כלל, הגיוני שאמשיך להתנהל כך, לצערי. דברים נשכחים, תאריכים עוברים, מגיעים ללחץ ולהזדקק לפעול בזמנים לא נוחים וכדומה.

דבר אחד ברור לי לחלוטין. אילו ידעתי שבמטלה מסויימת תלויים חיי אדם, לא הייתי דוחה אותה, למרות כל הקושי שבה. יש גבול לכניעה לעצלות ופחדנות.

כשהתעוררתי לדיווחי החדשות המתארים את התנצלות ישראל על הריגת בכירים בג'יהאד האיסלמי במהלך פיצוץ מנהרת טרור, לא הופתעתי. מזה עשרות בשנים מדינת ישראל עסוקה בדחיית ההתמודדות (וההכרעה) עם בעיית האוייב הערבי. התמודדות זו הרי דורשת אומץ, נחישות, קבלת החלטות, נטילת סיכונים ואולי אפילו ספיגת הפסדים מקומיים. כישראלים טובים אנו משננים לעצמנו סיסמאות בסגנון: "יהיה בסדר", "סמוך" ו"בעזרת ה'", ושמחים לקבל עוד קצת שקט-תעשייתי-יחסי.

כהתנהלות עקבית, כך גם כאן, מטרת ההתנצלות היא להוריד את הלהבות ולהנמיך את הסיכוי לתגובה שתגרור אותנו לסבב לחימה נוסף. טוב לנו עם המצב הקיים. אז מה אם בסמיכות אלינו יש אויב שעסוק יומם ולילה בהתארגנות להריגת יהודים? חלילה ליזום פגיעה באויב זה. מה פתאום להילחם בהם כל עוד איננו מוכרחים לעשות זאת? נדחה את הקרב הבא, עד שניאלץ וניגרר אליו בעל כרחנו.

אך מה קורה בינתיים? האם יש תכלית להמתנה הזאת? מישהו משלה את עצמו שביום מן הימים יהיה סיכוי להסכם שלום אמיתי שיתממש בשטח ולמשך זמן? מישהו חושב שהם לא מתחזקים בכל רגע שעובר – בגיוס כסף, אמל"ח, ידע מקצועי, ניסיון ועוד? האם נעלמה ממישהו ההכרה הבינלאומית לה הם זוכים עם השנים? מדוע לחכות לסבב הדמים הבא, כאשר מסבב לסבב היכולות המבצעיות שלהם משתפרות? אינה דומה כניסה של צה"ל לעזה היום לכניסה של צה"ל לעזה לפני 30 שנה, כאשר לאוייב היו רק אבנים ורוגטקות. מדוע להתעכב עם העימות הבא כאשר בינתיים מערכות התיעוד שלהם משתפרות ופוגעות בחופש הפעולה שלנו (או ביחסינו הבינלאומיים)? בינתיים נהרגים ונפצעים עשרות יהודים בשנה. אינספור משפחות וילדים נפגעים באופן משמעותי מדי שנה, וזה כל כך מיותר וחבל.

קשה לנבא מה בדיוק היה קורה אילו ההיסטוריה הייתה משתנה, אך תחושה מסויימת אפשר לחוש בעזרת הדמיון הבא. תארו לעצמכם שישראל לא הייתה מפציצה את הכורים הגרעיניים של עירק וסוריה. תארו לעצמכם שכל ניסיון התחמשות גרעינית של איראן וצפון קוריאה היה מושמד בתחילתו.

כל חייל קרבי יודע שבהיתקלות עם אויב, למרות שיותר קל ופחות מפחיד להוריד פרופיל, להמתין לסיום האירוע ורק אז להתחיל לחשוב איך וכיצד לפעול, ההוראה החד משמעית היא לחתור למגע בהקדם ולהביא את האירוע להכרעה מיידית. החתירה למגע מסוכנת ודורשת, אך היא פחות מסוכנת מההתעכבות לסיום האירוע.

נכון, ההכרעה דורשת, וייתכנו לה גם סיכונים ומחירים שונים – אך היא מוכרחת. בינתיים, בכל תחום שהוא, הזמן פועל לרעתנו.

=======

הכותב הוא תלמיד בישיבה הגבוהה 'תורת החיים', ומחנך בישיבה לצעירים

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו