"הבנתי שמפה אני לא יוצא ואני צריך למסור את הנפש"

רבים מתלמידי ישיבת ההסדר בשדרות השתתפו בקרבות העקובים מדם במלחמת לבנון ה-2. החבר'ה מגולני גדוד 51 לעולם לא יישכחו את ההסתערות של סגן מרחביה ואת צעקתו האחרונה של רועי קליין ז"ל. הם גם לא יישכחו את חבריהם שנפלו באותו קרב בבינת ג'בל.

"הבנתי שמפה אני לא יוצא ואני צריך למסור את הנפש"
  דוד אביקר ברגע של מנוחה

הכתבה הזאת התחילה בעצם בסעודת ההודיה שנערכה בשדרות ע"י ישיבת ההסדר "בזמן אלול" אחרי המלחמה. הרבה תלמידים מישיבת ההסדר השתתפו במלחמה גם אברכים ורבנים מהישיבה לקחו חלק במערכה הצבאית. ברוך ה' כולם גם חזרו ממנה, חלקם אמנם נפצעו קשה אבל הצליחו להשתקם עם הזמן והיום כולם בריאים ולומדים בישיבה. ראש הישיבה הרב דוד פנדל ראה לנכון לקיים סעודת הודיה שבה ישתתפו כל תלמידי הישיבה ורבניה כאשר החברים שחזרו מהחזית יספרו מה עבר עליהם ומה הם חוו שם.

האולם שנשכר לצורך סעודת ההודיה היה מלא מפה לפה תלמידי הישיבה פתחו בריקודים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" הם שרו. אחרי הריקודים פתח ראש הישיבה הרב פנדל את האירוע: "אנו באים להכיר טובה ולספר את הניסים לפרטי פרטים. יש עניין לפרסם את הנס איך ה' עוזר לנו. נס בעומק העניין הוא מלשון נס – הרמה, העלאה. ניסיון לאדם הוא יציאה מהשגרה זעזוע וזה גם עניינו של הנס להוציא את האדם מחוץ למגבלות הטבע. במלחמה קרו הרבה ניסים וניסיונות והיו זעזועים וברוך ה' עמדתם בניסיון חזרתם חזקים ורואים את זה בלימוד בישיבה בית המדרש שוקק חיים. יש הרבה לימוד והתבוננות במה שעבר על עם ישראל במלחמה האחרונה אבל צריך לדעת כמו שאומר האדמו"ר מקוצק ששפחה על הים ראתה מה שיחזקאל בן בוזי לא ראה ובכל זאת היא נשארה שפחה ואילו יחזקאל בן בוזי גם בלי לראות הפך להיות יחזקאל בן בוזי הלימוד מכל מה שעבר על עם ישראל מאותה מלחמה צריך להביא אותנו לתשובה גדולה לשינוי ל"נושא בעול עם חבריו" למסירות נפש ואמונה

בסעודת ההודיה השתתפו גם לוחמים לא מהישיבה כמו קצין הצנחנים אביעד שרבים מפקודיו הם תלמידי הישיבה משדרות. אביעד המשיך את הדיבור על הניסיון במלחמה " כל המלחמה היא ניסיון מהתחלה ועד הסוף והחבר'ה מהישיבה עמדו יפה מאוד בניסיון גם ברגעים קשים אם זה להיכנס לקרבות, אם זה חילוץ פצועים וגם לקום מוקדם בבוקר לפני כולם כדי להניח תפילין לפני שלא יהיה זמן לכלום. אחד המפקדים נהרג לנו בבוקר רק אני ודוד אביקר ידענו את זה. שמרנו את זה בבטן לא סיפרנו לאף אחד כדי לא להחליש את הלוחמים בעיצומם של הקרבות רק אחר הצהריים סיפרנו לכולם שהמפקד מלקו(סמ"ר משה (מלקו) אמבאו ז"ל) נהרג. קראנו תהילים לכמה דקות והמשכנו קדימה. מלחמה זה ניסיון מתמשך מהתחלה ועד הסוף. אני זוכר שלפני הכניסה ללבנון אחרי שיחת המג"ד קם אחד הלוחמים, לא בייניש והתחיל לקרוא בקול תפילה לפני יציאה לקרב אני זוכר את המבטים של החיילים את העיניים העצומות ואת האמן שכולם צעקו דתיים, חילוניים אפילו לא יהודים כולם צעקו אמן כזה מיוחד של בקשה כנראה יש זמנים ורגעים בחיים שכולם מחפשים משהו להיאחז בו"

"כששאלו אותי האם כהן יכול לפנות גופה מטנק הבנתי שלא משחקים שם"
הרב חיים סאסי מרבני הישיבה הוא גם מילואימניק ותיק, סמל במיל' שלא מפספס ימי מילואים לעולם. כל שנה הרב חיים מלמד הלכות מלחמה לתלמידים מהישיבה, השנה הוא יישם אותם הלכה למעשה. לפני שהרב חיים סיפר על מהלך הקרבות והניסים("אין זמן מספיק כדי לספר כמה ניסים היו לנו") שקרו לו ולפלוגת המילואים שהוא לחם בה הוא פתח בדבר תורה על משמעות ההודאה: "בהודאה על הנס יש את הנקודה שמודים על מה שהתרחש, מספרים על ההצלה על מה שקרה אבל יש עוד נקודה בהודאה – ההודאה על השיתוף במלחמה על הזכות לקחת חלק במלחמתן של ישראל. לכאורה איזה עניין יש בזה הרי זו מציאות כפויה, קבעו לך שאתה צריך להילחם ובגלל זה באת על מה אנחנו מודים על מה שנכפה עלינו? אבל באמת, הבחירה לצאת למלחמה הזאת היא בחירתו של הקב"ה. הקב"ה בוחר את האנשים שיצאו למלחמה. יש מימרא של הרב קלישר שאנשים שזוכים להילחם למען ארצם הם דומים לאנשי בית דוד והם גדולים מאנשים שנעשו להם ניסים משום שהם עושים את הניסים בידיים.

כשיש מלחמה יש בירור בעולם 'נברא אורו של משיח'. אברהם אבינו יסוד החסד בעולם יוצא למלחמה חסרת פשרות כדי להציל את אחיינו. מדוע הוא לא מנסה לנהל משא ומתן עם האויב? למה הוא לא מחפש פשרות?  מה שאברהם מבין שמול רוע גמור ומוחלט יש צורך במלחמה חסרת פשרות. יש רק תשובה אחת לרשע שמשתולל בעולם והיא מלחמה טוטאלית בלי פשרות. המלחמה הזאת, מלחמת לבנון היא מלחמה ברוע שמטרתו לפגוע באזרחים סתם. ברור לנו בייחוד כתושבי שדרות שיש רוע בעולם שפועל בשיטות של פגיעה באזרחים רגילים ללא הבחנה ונגד זה יצאנו להילחם. בכל מלחמה יש בירור גם במלחמה הזאת היה בירור. במלחמה הזאת התברר מה תפקידנו כאומה ישראלית ביחס לשכנים שלנו."

לפני שהרב חיים התחיל לדבר על מה שהלך במלחמה הוא הוציא פתק קטן שבו נכתבו כמה מילים על פלוגת המילואים שלו". הם עומדים להם ביחד, בעל מאפיה עם סמנכ"ל יצרנית חיטה, שומר בית ספר יחד עם שתי אנשי שב"כ, בני תורה ביחד עם מבולבלים לגמרי, סטודנטים לרפואה ביחד עם חולים כולם קמו ובאו יחד במטרה פשוטה אחת להיות שותפים במשימה לאומית עם תחושה של אחדות פשוטה בלי סיבוכים". בהמשך סיפר הרב חיים על הרגעים שבו הוא הבין שהוא הולך לקראת מלחמה "הבנתי שהמצב בלבנון לא פשוט בכלל כאשר אחד התלמידים מהישיבה שאל אותי בפלאפון האם הוא ככהן יכול לפנות גופה מהטנק, הבנתי שזה מלחמה רצינית. בכניסה ללבנון פגשתי את החבר'ה מצנחנים שעכשיו חזרו משם ראיתי על הפנים שלהם שהם עברו משהו. חלקם התרגשו ובכו, לאט לאט מתחיל ליפול האסימון שאנחנו הולכים לקראת מלחמה. אחי הביא לי תמונה של המשפחה לקחתי את התמונה והפכתי אותה כדברי הרמב"ם ' ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה' ונכנסנו ללבנון".

"היינו במצב של כוחי ועוצם ידי"
אחרי הרב סאסי עלו התלמידים כל אחד וחטיבתו כל אחד וסיפורו. ראשונים היו השריונרים. ישראל אוחיון מחטיבה 401 נכנס ללבנון עם טנק המרכבה סימן 4. "מהר מאוד הבינו השריונרים" מספר ישראל "שגם הטנק הכי טוב בעולם מרכבה 4 יתקשה מאוד בשטח הסלעי של לבנון".

מרכבה 4 הוא מהטנקים הטובים בעולם אבל בשטח הלבנוני הסלעי והממוקש התקשו מאוד השריונרים וספגו אבידות קשות. "היינו במצב של כוחי ועוצם ידי היינו בטוחים שסימן 4 זה לא המרכבה של חטיבה 188 אבל הנ"ט של חיזבאללה חדר גם לטנקים שלנו. הגדוד שלנו חטף שלושה הרוגים. ל-13 טנקים מהגדוד חדר נ"ט.

אני זוכר שנכנסנו ללבנון בלי תיאום כוונות, פשוט לא יכולנו לעשות מבחינת תנאי השטח. בשבת הייתה ההיתקלות  הראשונה שלנו אני זוכר שהתפללתי בכסא התותחן שאני אצליח לפגוע במטרה גם בלי התיאום כוונות, למרות שזה קשה. קיבלנו אישור לירות פגז ויריתי, כעבור שנייה שמעתי בקשר 'כאן קודקוד יקינטון מטרה' ברוך ה' פגעתי.

הקרב הקשה בבינת ג'בל – גדוד 51
"הרגשתי שאני נמצא בגיהינום עלי אדמות" כך מתאר ליאור שרעבי את התחושה שאחזה בו בעת הקרב בלבנון. "אש מטורפת, אי סדר, הרוגים ופצועים בכל מקום וכדורים שורקים מסביבנו זה מה שהיה שם". בקרב בבינת ג'בל נהרגו 8 לוחמים בהם 3 קצינים. 20 חיילים נפצעו מגדוד 51 של גולני בהם גם תלמידים מישיבת ההסדר.

"לפני הקרב כולם ניסו להיכנס ללבנון כל אחד ניסה להיות קשר של מישהו" מספרים ליאור שרעבי ואוהד סאלם. "איך יובל מיימון נכנס, הוא לא היה אמור להיכנס, הוא בא לסמג"ד רועי קליין וביקש ממנו לסחוב לו את התיק רק שיתן לו להיכנס בסוף הוא  היה הקשר של קליין".
אוהד סאלם: "אני באתי למ"פ שלי ושאלתי אותו למה אנחנו לא נכנסים למה לא משתמשים בנו חבל לבזבז אותנו. אחרי זה אמרתי לקצין שלי שיכניס אותי כי אני מטוליסט ויצטרכו אותי בקרב"
ליאור שרעבי: "מי שרצה להיכנס נכנס ובסוף כולנו נכנסנו והיינו בפנים"

"הגעתי למסקנה שמפה אני לא אצא ואני מוכן למסור את הנפש"
חיזבאללה הקיף את הכוח מ-3 מוקדים זו הייתה מלכודת מוות. אש מטורפת שכוללת רימונים מטולים ונ"ט הקרב היה עקוב מדם. מחלצים ויורים ושומרים על הגופות שלא יפלו לידי חיזבאללה.

אוהד סאלם: "שמעתי את מרחביה (קצין פלוגת החוד שנהרג בקרב י.פ) בקשר ואומר שהחייל שלו רואה חיילים בלי קסדות זו הייתה ההיתקלות הראשונה". שרעבי: "שם הרגשתי שאני בתוך מלחמה. רועי קליין הסמג"ד הגיע לפנינו כדי לסייע למחלקה של מרחביה. יובל מימון רץ איתו אחרי זה קליין קפץ על הרימון".

סאלם: כשראיתי שמפנים את קליין זה החליש אותי מאוד. קליין היה דמות מדהימה אישיות, מיוחדת במינה ולראות אותו על האלונקה…  כל הפיקוד בקרב או שנהרג או שנפצע אבל ברוך ה' התגברנו על זה והמשכנו להילחם"

שרעבי: הגעתי למסקנה שיש מצב שיכול מאוד להיות שאני לא יוצא מכאן. נזכרתי בהלכה של הרמב"ם שאסור לחשוב על המשפחה לא חשבתי על כלום פשוט נלחמתי ויריתי. אתה מבין שבמצב כזה מה שנותר זה רק למסור את הנפש.

היום כל תלמידי ישיבת שדרות מגולני לומדים בישיבה גם אלה שנפצעו במהלך הקרבות.

שרעבי: הנקודה שצריך לקחת ולשמר מכל מה שעברנו זה את הערך העצום שיש לחיים, לדברים הפשוטים, הכל מקבל משמעות אחרת הכל מתגמד פתאום.

"מה שמחזיק אותך זו הידיעה מאיפה באת ועל מה גדלת ועל מה אתה נלחם"
דוד אביקר קלע וקשר סמ"פ מגדוד צנחנים מספר על כמה רגעים מיוחדים של אמונה והתחזקות שהיו לו בתוך המלחמה: "כשהיינו יושבים לאכול, כשהיה לנו קצת זמן של הפוגה, הקפדנו מאוד להגיד דבר תורה ולא כדי לצאת ידי חובה אלא באמת כדי להתחזק. וככה יצא שכל פעם כשישבנו לאכול כל אחד אמר דבר תורה וכולם אמרו איזה משהו כל אחד בתורו אפילו אחד מהחברים החילונים אמר איזה משהו שהוא זוכר.וזה נתן לנו כוח. פעם אחת, באיזה מעגל שישבנו אחד החברים שהוא נשוי הוציא פתק מקומט והוא התחיל להקריא: "מאחר שיכנס אדם בקשרי מלחמה ישען על מקוה ישראל … ולא יחשוב לא באשתו …" הלכות מלחמה של הרמב"ם והוא אמר שזה מה שמחזיק אותו ההלכה הזאת והוא מקיים אותה כדי להילחם כמו שצריך. כשראינו אותו איך הוא נלחם והוא רק עכשיו התחתן אז זה נתן לנו תחושה של גבורה שאנחנו חייבים לדבוק בה."

"אני לא אשכח גם שהייתה פעם אחת שכבר יצאנו מלבנון עייפים ומותשים מכל הלחימה. פתאום, קיבלנו פקודה שאנחנו צריכים לחזור בחזרה לעוד כמה ימים של לחימה בלבנון. כמובן שהיו אנשים שלא יכלו לזוז כבר מרוב מאמץ. וזה היה קטע מאוד קשה אבל פתאום כמה חברים התחילו לשיר וזה סחף את כולם "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" אז כולם מצאו את הכוחות ונכנסנו פנימה בחזרה. אגב, אחד השירים שתפס הכי חזק זה 'אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה משעבוד לגאולה' זה היה יותר תפילה מאשר שיר".

"בערב הראשון בכניסה שלנו ללבנון במרון א ראס כבר הייתה לנו היתקלות. זאת אומרת כבר ביום הראשון ידענו מה הולך להיות ואיפה אנחנו נמצאים. בהמשך נהרג לנו חייל מייקל לוין ז"ל, חייל בודד מארה"ב זה היה כבר בעיתא א שעב שם הייתה לחימה מטורפת. מחבלים בכל מקום כאשר הלחימה היא ממש מטרים ספורים בינינו לבינם. בערב היינו צריכים לפנות פצועים וגם את מייקל ההרוג היינו צריכים גם ללכת לקבל אספקה לכן היינו צריכים לצאת למסע של קילומטר בערך אולי קצת יותר, אבל בחיים שלי לא עשיתי כזה מסע קשה גם מבחינה פיזית אבל יותר מבחינה נפשית. סחבנו 5 אלונקות עם פצועים היו לנו 10 חבר'ה שהיו פצועים ויכלו ללכת לבד אבל היה צריך לתמוך בהם, משקלים שבחיים שלי לא הרמתי, ולהרים את החברים שלך שפצועים ולא יכולים ללכת. היינו צריכים להגיע לפומות שיפנו את הפצועים וניקח מהם גם אספקה. אחרי שהכנסנו את הפצועים לפומות והם נסעו נפתחה עלינו אש ממארב של מחבלים. טילים, ירי של מקלעים מה לא, הצלחנו להדוף את זה והמשכנו קדימה. באחת הכניסות שלנו לבתים נהרג לנו המפקד מלקו, היו מקרים שכדורים שרקו מעלינו. היה אחד שמחסנית הצילה אותו הכדור פגע לו באזור הבטן אבל המחסנית עצרה את הכדור. אחד שעמד בחלון עם סורגים הכדורים פגעו בסורגי הברזל והוא ניצל. באחת הפלישות לבתים הייתי עם הסמ"פ פתאום אני שומע רעש של נפילה של משהו על הרצפה, זה היה רימון תפסתי את הסמ"פ בחולצה ועפנו משם הוא חטף רסיס קטן ברגל אבל ברוך ה' לא רציני. ניצלנו."

"במלחמה מה שמחזיק אותך זה העולם הפנימי שלך כל הערכים שגדלת עליהם. הידיעה שאתה לוחם למען עם ישראל. הרוח הזאת והאמת הזאת שאתה שליח של עם ישראל זה מה שהחזיק אותי שם".

בחזרה לשדרות
דוד אביקר: "אחרי המלחמה בלבנון התחיל הזמן בישיבה לקח לי קצת זמן להיכנס ללימודים. מה שהיה קשה באמת זה שהמציאות בשדרות היא המשך של מה שקרה בלבנון. זאת אומרת, קשה היה לי בהתחלה לרוץ למקלט בישיבה כי הרגשתי שאני דורך על עם ישראל… המציאות הזאת שאנחנו צריכים לרוץ כמו ברווזים בגלל האויב אם זה מהצפון או מהדרום היא משפילה. אנחנו צריכים להתחזק."

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו