אמר "פריץ" ל"יהודי שלו":

הרי לפניך ארבעה שטרות-ממון, עשרים וחמישה רובל השטר. קח אותם, והם כּוּלם שלך על-מנת שתוציאם בשבוע אחד. תקיים את התנאי – אוסיף לך עוד מאה רובל ותעשה בהם מה שלבך חפץ, לא תקיים את התנאי – תלקה.

שמע היהודי וצחק בקרבו:

"מטורף! מה רבותה היא זה להוציא מאה רובל בשבוע אחד?"

אותו יום ראשון בשבת היה, נטל היהודי את הממון והלך תיכף להוציאו. קודם-כל שילם חובות: לחנווני על פנקסו, לסנדלר – שכר "ראשים" חדשים לנעליים, למלמד – שיירי שכר-לימוד. תחילה נהנה הנאה מרובה: הרי הוא כקטן שנולד, ואין לשום אדם חוב עליו.

אחר כך עשה חשבון וראה: כבר עבר עליו יום תמים ולא הוציא אלא עשרה רובלים ושישים ושתיים קופיקות, – והתחיל לבו נוקפו:

"אנא יכנס כל הממון הרב שבידו?"

נמלך והירבּה מכאן ואילך בהוצאה, כמנהג עשירים פזרנים: קנה עטרה יפה לטלית, תפילין מעור אחד ומשניות עם ל"ב פירושים, סוּדר "תּוּרכּי" לאשתו וחליפות חדשות לילדים, נדב ח"י "גּריבנוֹת" (מטבע בשווי עשר קופיקות) לכל חברה שבעיר – לביקור-חולים, לתלמוד-תורה, להכנסת-כלה, להכנסת-אורחים, לחברה-ש"ס ולחברה-מקרא, ולתיקון בדקי בית-הכנסת נתן ח"י חצאי-רובלים בבת-אחת.

וכשהגיע יום החמישי, ציווה את אשתו, שתכין שבת וגם "מלוה מלכה" כיד המלך, וכסף נתן לה – מה שלא ראו עיניה מימיה: רובלים שלמים.

על משכבו בלילה עשה שוב חשבון, בדק ומצא: חוץ ממעות קטנות נשאר לו בכיסו עוד שטר שלם של עשרים וחמישה רובלים.

התחילו אחוריו רוגשים מטעמן של מלקות, העתידות לבוא עליהם, ומיד קפץ מעל המיטה והלך אל הרב ליטוֹל עצה הימנו:

רבי, מה תקנה יש לשטר זה? אנה ייכנס?

עיין הרב בדבר ואמר:

עצתי, שאשתך תצניע אותו בחלה מן החלוֹת, שתאפה מחר לכבוד שבת, ואגב החלה ייאכל גם הוא. תקנה אחרת איני יודע לו…