ההחלטה על מה ואת מי לזמן לחקירה בענייני התבטאויות, נקבעת על פי שני קריטריונים ברורים. האחד – מאיזה צד פוליטי באה האמירה החשודה והשני – מה תהיה תגובת הציבור.

איש לא חשב לחקור את עמוס עוז כשהודיע שבמקרה של גירוש ערבים יפוצץ גשרים, איש גם לא חקר את משה נגבי שהודיע שבמקרה כזה הוא יפרק את המדינה.ברור כשמש ששי ניצן וחבריו משתמשים בכוח הרב שהפקידה בידם המדינה כמכשיר אידיאולוגי פרטי.

אבל קיים גם אלמנט נוסף והוא הערכתם את תגובת הציבור. הם גיבורים על חלשים. על התבטאויות קשות מאוד – לא הסכמות הלכתיות לספר תיאורטי שכתב מישהו אחר – על התבטאויות קשות כשבאו מפיו של הרב עובדיה יוסף, הם לא העזו לפעול כפי שפעלו השבוע.

זה לא רק כבוד התורה

לכן שמחתי ומיהרתי לתמוך במפגינים כנגד מעצרם של כבוד הרבנים ליאור ויוסף. אולם כששמעתי כיצד מסבירים דוברי הפעילות הזו את מעשיהם התחלחלתי.

"המדינה מנסה לגבור על התורה" – אומר האחד. בואו להלחם על כבודה של תורה – זועקים האס אם אסים…

וכך, מבלי משים, הפך העניין מעניין אזרחי ורגשי מובהק – לעניין דתי עקרוני ומאותו רגע – איבדנו לא רק את כלל ישראל שיכול היה בהחלט להזדהות עם המאבק – אלא גם את הצידוק לקיומו.

טוב שמפגינים, טוב שלא משתפים פעולה בחקירה הנוגעת לעניינים אידיאולוגיים – אבל עם כל הכבוד העמוק שאני רוחש לרבנים, העניין כלל לא קשור לרבנות ולתורה. גם אדם פשוט לא צריך לשתף פעולה בחקירה אידיאולוגית בישראל, גם אם אינה עוסקת כלל בעניינים תורניים.

כשלכל המדינה ולכל משפטן מתחיל ברור היה שמקומי בכנסת נלקח ממני בניגוד גמור לחוק – סירבתי לפנות למערכת המשפט, פשוט משום שמאז הגירוש מגוש קטיף סימנה המערכת הזו את עצמה בצורה חד משמעית כמי שתפסה צד בויכוח האידיאולוגי המתנהל בתוככי החברה הישראלית ובכך למעשה, מחקה היא את עצמה.

לא פניתי אליהם, פשוט משום שבאמת, עבורנו, הם לא קיימים. מי שפונה לבית משפט ישראלי כדי לקבל סעד בנושאים הללו, נותן לגיטימציה לכל רדיפות העבר ולכל ההחלטות בעתיד. את העניין הזה קל להוכיח ולהסביר כי הוא פשוט אמת.

אבל ברגע שנטענת טענה מהותית אחרת לגמרי, שלפרקליטות אסור היה לחקור את הרבנים, גם אם היא כן היתה הוגנת וחוקרת מן העבר השני את כל התבטאויות השמאל – וגם אם היא כן היתה נוהגת בכל הכבוד הראוי והחוקרים היו מגיעים בלבוש אזרחי ובצנעה לביתו של הרב.

ההפגנה מחזקת את הפרקליטות

אם הטענה היא שבאופן עקרוני גם אז אין למדינה זכות לאכוף עצמה בתחום הזה, אזי האזרח הפשוט נאלץ לעמוד לצידם של החוקרים – ובצדק. מבלי משים לקחו דוברי המאבק נושא חשוב ואמיתי ושכנעו את הציבור בצדקת – הפרקליטות…

נניח שרב צעיר יכתוב מאמר הלכתי שבו הוא מוכיח באותות ובמופתים שעל פי ההלכה צריך לשחוט הומוסקסואלים ברחובות. האם אין חשש קל שימצא הנער המבולבל שייקח את הדברים ברצינות ויתחיל לשחוט אנשים?

האם המדינה אמורה להתעלם מהסכנה הזו רק משום שהיא מתכסה בכסות הלכתית? האם אין רגליים לטענה שעל המדינה לשמור על בטחון אזרחיה? האם למערכת הדתית יש רצון ויכולת להחליף את המשטר הקיים ולעשות זאת במקומה?

אין גוף תורני מאוחד

לשמאל יש "סנהדרין" – קוראים לו בג"ץ. יש תורה אחת ומקור סמכות אחד ולכן הם רלוונטיים ומקובלים על כולם גם כשממש לא אוהבים אותם. לציבור הנאמן אין תורה אחת ואין מקור סמכות אחד ולכן אין לנו תורה רלוונטית להתנהלות הלאומית.

זה לא שהתורה אינה קיימת חלילה, אבל נוח לנו לשמור על המבנה הקהילתי הדתי שלנו, על תורת הגלות שלנו, כל קהילה והסנהדרין שלה, שלא מתיימרת כלל לחצות את הקו הפרטי/משפחתי.

לכן כשפרופ' הלל ויס יזם את חידוש הסנהדרין, הוא קיבל כתף קרה מהממסד הדתי. זהו גם לדעתי שורש ההתנגדות לשיבה להר הבית. כי השיבה הזו מסמנת את השיבה לתורת החיים הלאומית – זו המאיימת על הסדר הכיתתי הישן.

וואקום אינו בגדר האפשר. כשאין תורה (באשמתנו!) אנו מתנהלים על פי כללי ה"תורה" האחרת ורק במסגרתם אנו יכולים להיאבק. האיש בתל אביב יודע שאנו צודקים, אבל כשבמקום לפעול מתוך המציאות הקיימת לתיקון המעוות אנו מציעים לו להחליף את האוניה המקרטעת באוניה שכלל לא קיימת, אנו דוחפים אותו לידיו של שי ניצן. אף אחד לא יתנדב לטבוע.

==

המאמר התפרסם לראשונה  בעיתון "בשבע".