אחת ההנחיות המרכזיות שמציינת התורה כשהיא מדברת על יציאה של עם ישראל למלחמה היא קדושת המחנה: "והיה מחניך קדוש". כציווי החריף והחד משמעי של ה' בתורה "כי יי אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".
במילים אחרות, אחד התנאים המרכזיים לניצחון בקרב אינו קשור כלל לכשירות הלוחמים, ליכולות הפיזיות שלהם אלא דווקא למעמד הרוחני שלהם. מובן כמעט מאליו מה היה אומר היום הנביא בשם ה' על מחנות צה"ל ועל הגדודים המעורבים. מילות הביקורת לא היו נעצרות רק בתחום האישי, הפרטי, אלא היו מבהירות בצורה חד משמעית כי הסיוע האלוקי, הכל כך נדרש לעם ישראל במזרח התיכון, מוצב בסימן שאלה כבד מאד לאור המצב.
את האמת הפשוטה הזו יש להזכיר, לצעוק ולהגיד במיוחד בימים אלו כשצה"ל מדיח את מפקד גדוד קרקל בשל יחסים עם פקודתו וחוגג את מינויה של הסמג"דית הקרבית הראשונה שלו. המינוי הזה, שהובלט וקודם בכלי התקשורת בצורה אגרסיבית, הוא המשך של מגמה כוללת להפיכת הצבא כולו למעורב והחלת האג'נדה השוויונית פמיניסטית הקיצונית בכל פינה של החברה הישראלית.
טענות כמו פגיעה פיזית בבנות, יצירת מציאויות של מתירנות מינית חריפה וכן גם טענות שמרניות ודתיות מושתקות ממש באלימות ומוצגות כלא מודרניות ולא רלוונטיות. באופן דומה תוצאות שילוב לוחמות בצבאות המערב שמצביעות על חוסר עניין של רוב הנשים ועל שורה של בעיות קשות אחרות מושתקות ומועלמות מהשיח הישראלי. כך נכפית על מדינת ישראל גישה אינטלקטואלית מנותקת, הרסנית שפוגעת בכשירות של הצבא ומקטינה את היכולת שלו לנצח במלחמה הבאה.
התרגלנו למיניות החולנית
סתימת הפיות הזו, שלמרבה הצער רבים בציונות הדתית התרגלו אליה מסיבות תועלתניות, היא פרי הבאושים של הוויתור הנמשך שלנו לעסוק בצורה גלויה בנושאי צניעות וקדושת החברה בישראל. חייבים להגיד זאת באופן הברור והפשוט ביותר, הסכמנו למציאות שבה ברחובות הארץ מסתובבים בני אדם עם פריטי לבוש מינימאליים ביותר. התרגלנו לתרבות חולה ורעה שמקדשת מיניות גם על חשבון קדושת המשפחה, שמציגה יחסי ניאוף בין נשואים כדבר טבעי ושמערערת על הבסיס העמוק ביותר של היכולת לחיות חיי טהרה. עצמנו את העיניים אל מול המצב הזה, בלענו את הרוק ובעצם נבלענו בתוך התרבות הזו כשאנו נותנים לה מקום בהסכמה שבשתיקה.
ההסכמה הזו, המחלה שבבסיסה החלה להתגבר בשנים האחרונות כאשר מקרי ניאוף החלו לפשוט גם בתוכנו ולאכול כל חלקה טובה. כך נחלש גם אצלנו כציונות דתית אחד מהעמודים המרכזיים ביותר בעולמנו הדתי. החולי הזה, הצרעת הרוחנית והפיזית הזו, מונעת מתוכנו לקום ולהגיד עד כאן.
החללים הבאים על הידיים שלנו
במילים אחרות, אין ערך לצה"ל, אין ערך למדינת ישראל, אין ערך וזכות קיום לעם ישראל, אם במקום להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש אנו מכניסים לתוכנו מחלת נפש הרסנית מהסוג הזה. מבחינה זו חובה לצאת לרחובה של עיר ולזעוק בקול גדול על הנזק הנפשי שנגרם לכולנו, על הפיחות במעמד המשפחה, על הפיחות בחיבור שלנו אל אחד הבסיסים העמוקים ביותר שמבדילים אותנו מתועבות הגויים.
תטענו: איך אפשר לזעוק והרי הציבור לא מבין? והרי רוב העם חילוני. ובכן זו מחשבת היצר הרע. העם בישראל רוצה חיים בריאים, רוצה להאמין בחיי המשפחה שלו, רוצה לקיים חיים מאושרים ועל פי הסקרים דבק באופן כמעט מוחלט בבורא העולם. לכן הגיע הזמן לצאת למאבק ציבורי רחב בנושא הזה. זו האחריות האמתית שלנו על עם ישראל. ללא מאבק כזה, קול דמי אחינו שיפלו במלחמה הבאה, קול המשפחות שימשיכו להרס, קול הנזקים הנפשיים של ילדי עם ישראל, כל הקולות האלו יידרשו מידינו.
