סרט ליום השואה: שקית של גולות • כשהילדות מתנפצת

ב – 24 לחודש הקרוב (למניין שאנו מונים כאן בארץ הקודש בה נולד, גדל והתפקר אותו האיש עליו מיוסד הלוח) יחול יום השואה.

מעבר להיותה נוראית, איומה ומרושעת, השואה היא בעיקר בלתי נתפסת. כי באמת, איך אפשר לתפוס מעשים כאלו, במספרים כאלה שקרו לא הרחק מכאן וממש לא מזמן? יש בה, בכמות האינסופית  הזאת של הנרצחים, משהו אבסטרקטי וערטילאי שהמוח האנושי לא מסוגל לתפוס. כך שבאופן פרדוקסלי, דווקא ככל שאנו נחשפים לתמונה המלאה, כך אנו מתקשים יותר לקלוט ולהבין אותה.

לכן, כל סרט שפורש בפנינו סיפור אחד, של אדם אחד או משפחה, הוא בעיני הדרך הטובה ביותר בה מצליחה הזוועה והאימה לחלחל ולהיקלט בהגיון כלשהו בתודעה. לתפוס את כל הגיהינום עלי אדמות הזה כמקשה אחת זה משהו שבן אנוש לא יכול להכיל, אך כשפורטים לנו את זה לסיפור, ועוד אחד, ועוד אלפים בודדים כאלה – זה כבר לא מספרים יבשים וסטטיסטיקות מצהיבות על דפים ביד ושם, אלה שמות, פרצופים, אהבות ותקוות ששרדו – או שלא- את הנורא מכל. מספיק שהתחברת לאחד מהם, והשואה תפסיק להיות עבורך משהו מופשט וחסר שם ופנים.

שקית של גולות, המבוסס על הרומן רב המכר על סיפור חייהם של הסופר ז'וזף ז'ופו ואחיו מוריס, הוא סיפור שכזה, על משפחה אחת, שני אחים וילדות תמימה שנאלצה להתבגר בין לילה.