ביקורת סרטים: התנגשות • כמו להתנגש בקיר, רק כואב יותר

התנגשות

קייסי (ניקולס הולט) הוא עבריין אמריקאי בתחילת דרכו, שברח לגרמניה כדי לא לתת את הדין על תחביבו העיקרי- גנבת מכוניות. גם בגרמניה הוא לא עוסק בדברים כשרים במיוחד אלא מתערה בחיי הלילה המקומיים ומוכר סמים לצעירים במועדונים. ערב אחד , בעודו מספק את סחורתו, הוא נתקל בג'ולייט (פליסיטי ג'ונס) אמריקאית צעירה ומצודדת, שכמוהו בחרה לגור הרחק מארצות הברית, כדי להתרחק מעברה שלא היטיב עימה.

קייסי מתאהב ממבט ראשון, אך ג'ולייט אומרת לו באופן ברור מאוד שהוא אמנם חמוד והכל, אבל היא ממש לא רוצה להיות בקשר עם אדם שעובר על החוק לפרנסתו. הוא מחליט שהיא שווה את זה, ועוזב את עולם הפשע עבור עבודה מכניסה הרבה פחות וחוקית הרבה יותר, והם חיים להם באושר ובדביקיות, והעיר שושן צהלה ושמחה.

אך ביום מושלג אחד, האידיליה הרומנטית מתנפצת אל קרקע המציאות כשג'ולייט מתמוטטת לפתע וקייסי מגלה שהיא חולה במחלה קשה – שאת הטיפול עבורה לא יוכלו לקבל בגרמניה עקב מעמדם האזרחי. ג'ולייט מתחילה סדרת טיפולים מתישה, בריאותה מידרדרת וקייסי אובד העצות מביט בעיניים כלות איך אהובתו קמלה לנגד עיניו.

בניגוד לכל מה שאיפשר את הקשר שלו עם ג'ולייט מלכתחילה, הוא מחליט לקחת על עצמו "עבודה" חד פעמית עבור גנגסטר מקומי. ערב אחד, גניבה מתוחכמת אחת, שתכניס לו 200,000 דולר שיאפשרו לו לקחת את קייסי חזרה לארצות הברית ולממן עבורה טיפול מציל חיים. ג'ולייט כמובן מתנגדת, אך הוא מחליט לא להקשיב לה על מנת להצילה.

התוכנית הפשוטה מסתבכת (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

על פניו העבודה היא פשוטה. מסוכנת מאוד – אבל פשוטה. האגן קאל (הופקינס), עבריין צמרת מקומי, מעביר פעם בשנה כמויות אדירות של סמים מוסלקים בתוך כדורי גולף במסווה של חברת משלוחים בבעלותו. קייסי ושותפו, ישתלטו על המשלוח תוך שהם עוקפים בעורמה את אמצעי האבטחה הקפדניים, יעבירו את הסמים למזמין העבודה וילכו לדרכם עם הכסף הקל. אך כמו כל תוכנית מושלמת – גם היא מסתבכת. השוד נכשל, קייסי נתפס ועכשיו לא רק שהוא לא יכול להציל את אהובתו – הוא אף מכניס אותה לסכנה גדולה עוד יותר, בלי שהיא בכלל מודעת לכך.

אבל קייסי לא מוותר, הוא מצליח לברוח משכירי החרב של קאל ופותח במרדף נגד הזמן על הכבישים המהירים של אירופה – תוך שהוא מנצל את יכולותיו הפנומנליות כנהג – כשאחריו דולקים כל הזמן קאל וחייליו הנאמנים והאכזריים.

זה אולי לא נשמע כל כך גרוע, אבל תאמינו לי – זה ממש גרוע. הכל קורה מהר מדי, פשוט מדי, צפוי מדי וחובבני מדי. הרגעים שאמורים להיות מרגשים – הופכים להיות תצוגת קיטש מוגזמת ומופרכת, יכולות המשחק של רבים מהשחקנים מתאימות יותר להקבצה ג' של מגמת תיאטרון בבית ספר יסודי, והעלילה מעייפת ומטרחנת. הדבר היחידי שכן מהנה ועשוי טוב הוא מרדפי המכוניות וסצנות האקשן שאיכשהו כן הצליחו לצאת טובות.

מילא, אם נועדתי להיות קורבן ציבור, לספוג בגופי את החוויה כדי למנוע מכם את ההדף, דייני. זה איכשהו נותן משמעות לחוויה שעברתי.