את חזקה: כך תתמודדי עם כאב שחוזר על עצמו

חדר הכושר הוא מקום שמגיעים אליו על מנת לפגוש הצלחות: לגלות שהכושר הגופני עלה, שהמשקל ירד ושהביצועים השתפרו.

תחושת ההצלחה המשכרת, אופפת את המתאמנת החרוצה, במין הילה של כל יכולה, אלופה שעוד תגיע רחוק.

התוצאות הן הגורם המשכנע לחזור לחדר הכושר, לבצע אימון מאתגר נוסף, להתאמץ עוד קצת. לראות כמה רחוק אפשר להגיע. אלו בעצם רגעי הזוהר. האושר הנופל בחלקה של זו שבחרה להתאמן והצליחה.

לעומת זאת, ישנם רגעים פוטוגניים פחות, בהם מרגישים קושי באימון, ירידה בכושר הגופני או פיגור אחרי הקבוצה. לדוגמה: שברי מאמץ.

אלו האחרונים נגרמים, כתוצאה מעומס גדול, חוזר ונשנה, על הגוף. נוצרים סדקים מיקרוסקופיים בעצם, המעוררים תחושת כאב בפעילות כמו ריצה, ריקוד ואפילו הליכה. על מנת לאחות את שברי המאמץ דרושה מנוחה מכל הקשור בפעילות שמאמצת את המקום הפגוע.

מי שחוותה פעם חשק עז לצאת לריצה, או להצטרף לשיעור קיקבוקס ונאלצה להמנע, ודאי זוכרת את התחושה המבאסת.

קשה לומר לעצמך ״אני לא יכולה״ / ״אסור לי״, בייחוד כשזה קשור בפעילות גופנית, שמשפיעה על דימוי הגוף, ומשליכה על רבדים רבים כל כך בנפש.

במקרים כגון אלו ישנן שתי אפשרויות: להמשיך להתאמן למרות הכאב, ייתכן שהוא ייחלש במהלך האימון, אך מיד לאחריו הוא יתקוף ביתר שאת, והמצב יחמיר. התעלמות אינה טיפול וכמובן שאינה תעלים את הבעיה.

לעומת זאת, מי שתתן לגוף שלה את המנוחה שזקוק לה, ותמנע מפעילות אירובית, למשך פרק הזמן שקבע הרופא, תחלים ובמהרה תשוב להתאמן.

מנוחה לא תמיד מסתדרת עם אגו, אך להסכים להיות שם, עם הכאב, ולתת לו מקום, מרפאת אותו.

הכאב אינו פוגש אותנו רק באימון. הוא נמצא בכל מקום: בזכרונות הילדות שלנו, ברגישויות האישיות, במקומות שצמח גלד, אך הוא עדיין צמוד לעור, וכואב לנתק אותו.

איך את מתמודדת עם כאב בחיים?

האם את מדחיקה, לא מתייחסת, כועסת על הזכרון שעלה משום מקום ואומרת לו ״עוד פעם אתה? לך!״?

או אולי, את חכמה וחזקה יותר? כשאת מזהה עצב שעולה בך, את יודעת מהיכן הוא מגיע, מאיזה זכרון לא נעים הוא צף, ולמרות שהוא גורם לטעם מר או דמעות, את מתירה לו למלא אותך.

את מסכימה להיות שוב במקום של הילדה הפגועה, האישה הבודדה או האמא המאוכזבת. את מרגישה את הכאב, את העצב, נושמת ומריחה אותו. ופתאום, בלי שתרגישי, הוא עוזב פתאום. מתפוגג.

התעלמות לא תעלים את הרגשות שלך, כמה שתאמרי לעצמך ״די! גדלתי, אני כבר לא שם״ ותכעסי על התחושות הקשות, הן ימשיכו להגיע ברגעים הכי פחות מתאימים, יתקפו אותך בחולשה בזמנים שאת זקוקה להכי הרבה כוח.

אך כשתסכימי לרגש לחיות בתוכך שוב, אולי תבכי, אולי תרגישי שוב חסרת מזל ותועלת, או שאף אחד לעולם לא יאהב אותך. זה יהיה לא נעים. זה יכאב, שכן, טיפול כואב לפעמים, אך זה יהיה הרבה פחות מפחיד ממה שאת מתארת לעצמך. זה יחזק אותך.

ובפעם הבאה שכאב יעלה בתוכך,
הוא יהיה עדין יותר,
ואת תפחדי פחות,
תהיי נינוחה מולו.

כי את תדעי –
שכשאת מודעת לנקודות החולשה שלך,
שום כוח בעולם לא יכול עליך.

את כל יכולה.

===========================================================================

הכותבת: אלישבע אריה-בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום