שו"ת: למה הרבנים רק מחמירים בנושאי צניעות?

שו"ת: למה הרבנים רק מחמירים בנושאי צניעות?

שאלה

לכבוד הרב

אני יודע שהנושא נדוש ונטחן, אך עבורי הוא חדש ואני לא מוצא תשובות המספקות את הדעת. הרב יובל שרלו הוציא לפני 5 שנים חוברת מפורטת בנושא חברה מעורבת, שבה הוא מסביר בטוב טעם ודעת את שיטתו, מתמודד עם השיטות השונות, ומעלה מסקנות משכנעות והגיוניות.

בניסיון למצוא תשובות מהצד השני לטענות שהועלו, מצאתי רק השמצות, זלזול בדברים, ומה שנראה כפחד מפני פתיחה אמיתית וכנה של הסוגיה. השתמטות ממענה זה, לא נעלם מעיני בני הנוער שמבולבלים קשות, ומרגישים שמישהו אומר כאן דברים אמיתיים, ואולי דווקא דרכו היא הדרך שתעזור להן להתמודד עם היצר הקשה, עד כמה שזה איפכא מסתברא.

בקשתי היא:

1. במקרה שת"ח מסוים ענה לטענות בצורה עניינית ועקבית, אשמח אם תפנו אותי לתשובתו.

2. אם עוד לא קם הרב הזה, אשמח אם תוכלו לענות בבמה זו על טענות הרב שרלו, שעלו בחוברת.

אני יודע שהחוברת ארוכה ומעלה סברות רבות. למען הסדר הטוב אני אעלה כאן את הטענות המרכזיות. אם כי התשובות צריכות להתמודד ישירות עם המקורות ההלכתיים שעלו בחוברת.

א. המקורות ההלכתיים מהגמרות וספרי הפסיקה לא מדברים על התנהלות של חברה במובן היום יומי. או שמדובר בהוראות לפרט, שלא יתאפשרו כהוראות לציבור הרחב. או שמדובר בהוראות לחברה בזמנים מסוימים ויוצאים מגדר הרגיל.

ב. גם מי שדוגל בחברה נפרדת לכתחילה מסכים שעובר במקום כלשהוא גבול הגיוני שחייבים להציב, נמצא שההלכה מתגמשת, ע"פ הנורמה המקובלת באותו זמן וללא קו מנחה כלשהוא.

ג. זה מקביל להדרת נשים מהמרחב הציבורי. מעבר להבנה הפשוטה שלא כך אנחנו רוצים לראות את החברה, עולה גם השאלה מה המקור ההלכתי להדרה זו?

בשולי הדברים אוסיף שגם לי הגישה של חברה מעורבת לכתחילה נשמעת מופרכת ונראית יותר כמו ניסוי חברתי המוני של מדען קצת משוגע (להבדיל אלף אלפי הבדלות, ועם כל הכבוד וההערצה לרב שרלו), אבל טענות הגיוניות שפורכות לא שמעתי.

ייתכן לומר שזה אחד מק"ן טעמים שנאמרו לטהר את השרץ אבל זה לא כל כך משכנע…

בתודה רבה ובתקווה לתשובה מפורטת.

תשובה

שלום רב

שמחתי מאוד לקרוא את שאלתך. גם כש'הנושא נדוש ונטחן' אין סיבה לא לברר אותו פעם נוספת, אם כדי להעמיק, או כדי לרענן את מה שכבר ידוע. ובכלל, כאשר אישיות האדם מתפתחת, התשובות של אתמול כבר אינן מספקות אותו היום ולפיכך יש חשיבות יתירה לשוב ולהסביר מחדש את אותם תכנים שכבר דנו בהם בעבר, 'אם שמוֹע בישן – תשמע בחדש'.

לא קראתי את החוברת המדוברת ולפיכך בתשובתי אתייחס לדבריך ולטענותיך בלבד.

א. הקדמה

כמדומני מה שאתה מכנה 'השמצות וזלזול בדברים' אינם כן. משל למה הדבר דומה, לילד המתחיל לטפס על קיר גבוה ומסוכן. מה אמורה להיות תגובתנו? האם עלינו להסביר לו בנחת שהדבר מסוכן? או שמא עלינו לגעור בו שירד מיד ורק לאחר שיקשיב לנו, נבהיר לו את פשר גערתנו? במקרים בהם אין סכנה מוחשית מיידית, אפשר קודם להסביר. אבל כאשר הילד נמצא בסכנה או גורם לילדים אחרים לחקות אותו – פשיטא שזקוקים אנו לגערה מיידית. ההסברים יבואו רק לאחר מכן. הסיבה לכך היא שקודם כל צריך להרחיק מן הסכנה. אם לא נעשה כן, לא בטוח שיישאר למי להסביר אחר כך…

ראשית צריך לקבוע את יחסנו השלילי-בהחלט ממעשהו, את הסתייגותנו המוחלטת ואת הזדעזעותנו ממה שהתרחש. הוא וכל חבריו צריכים לדעת קודם כל שזה מעשה אסור ומזיק. רק גערה זו, הפועלת בעיקר על הרגש והרצון, תיחקק בנפש הילד ותלמד אותו לסלוד ולהתרחק ממעשים שכאלה גם בעתיד. רק לאחר שקבענו את היחס הנפשי אל המעשה, אפשר לבאר בנחת, באריכות ובהרחבה מדוע זהו אכן מעשה שלילי. אם נהפך את הסדר ונסביר בטרם נגער, הנזק כבר עלול להתרחש, ר"ל.

כך גם ביחס לנושא שלנו. מסתבר שהדברים ששמעת נאמרו מפי רבנים שראו את הנזק העצום שהחוברת גורמת, וחשו צורך לזעוק ולהתריע על כך. יש דברים – אפילו אם הם נכונים מצד עצמם – שאסור בשום אופן לאומרם, ולו רק בגלל הפרשנות המסולפת שהם יקבלו אצל ההמון השומע. לפעמים במקרים אלו צריך קודם כל להודיע חד-משמעית שאין לדברים שחר, שאין להם מקום, שהם מזיקים בהחלט, כדי למנוע את הנזק הנורא שהם עלולים לגרום בצאתם לרשות הרבים. אחר-כך, כשיהיה כבר ברור לכולם שלכל הפחות אי אפשר לקבל את הדברים שנכתבו כפי שהם ושיש להתייחס אליהם בחשדנות ובזהירות – או אז אפשר לנתח את הנושא ולברר מה נכון ומה איננו נכון.

קל וחומר כאשר מדובר על נושאים כמו צניעות ויצרא דעריות, שרוב האנשים מחפשים תמיד דעות מקלות ו'פתרונות' הלכתיים כדי לשחרר את הרסן, שצריך להיזהר שבעתיים. ופשוט שעל כל פגיעה בחומת הצניעות יש לזעוק ולהתריע בצורה חריפה שאיננה משתמעת לשני פנים. מטרת הביטויים החריפים לעורר בקרבנו רתיעה טבעית מעצם הדעות המזיקות. רק לאחר מכן, לאחר שבטוחים אנחנו שהנזק נמנע והציבור יודע שאין לקבל את הדברים כפי מה שהם, או אז ניתן לגשת לנושא ולדון בו בנחת. פשיטא שאין לאפשר עריכת 'ניסוי חברתי המוני' על ידי 'מדען משוגע' אם קיים חשש ואפילו רחוק שהציבור יינזק מכך, אלא אם כן יוכח אחרת. הציבור איננו 'שפן נסיונות'.

ב. לגופו של ענין

ברור שהדיון איננו 'הלכתי' בלבד. ניתן למצוא דעות מחמירות ודעות מקלות בכל תחום. השאלה המרכזית היא: מה השאיפה? מה עמדת המוצא? מהן הנחות היסוד? מהו יחסנו לתורה? אם נקודת המוצא שלנו היא 'המציאות העכשווית' בתור נתון, עובדה מוגמרת שאי אפשר או אין רצון לשנותה, ממילא המשימה צריכה לראות כיצד אנו 'מתאימים' את התורה לעולם המודרני. הנקודה היא שגם אם תגיע למסקנות הלכתיות נכונות, כל הדרך פסולה מעיקרה.

היהדות מושתת קודם כל על ערכי התורה, על 'רצון' התורה, על שאיפה אידיאלית עקרונית שמבחינה מסויימת היא חסרת-פשרות, 'רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין'. זוהי נקודת המוצא. רק כשהיא ברורה, מופנמת ומוטמעת בכל רבדי האישיות, אזי אפשר גם לשתף את 'מידת הרחמים' ולהתחשב במגבלות ובקשיים שלנו בתור בני אדם בעלי חולשות. אך לקבל את המצב הנתון על כל מגרעותיו וחסרונותיו בתור 'עובדה' שאין כל טעם להתווכח איתה – זוהי עמדה נפשית שהיא ההפך הגמור מדרכה של תורה. הפיכת החסרון לעקרון ואת החולשה לאידיאל מובילה בהכרח [גם אם התהליך נמשך זמן ארוך] לעזיבת הדת, באופן כזה או אחר.

עמדה זו היא יסוד הקונסרבטיזם והרפורמה. זהו שורש פורה ראש ולענה. גם אם כרגע אין המחלה מתגלה כלפי חוץ, תהיה זו טעות נוראה להתעלם ממנה ולהתנחם בעובדה שכרגע אפשר להמשיך את החיים ואת ההלכה 'כרגיל'. דומה הדבר לאדם החולה במחלה ממארת, אך אינו טורח לטפל בה מפני שכרגע אין היא מפריעה לו לנהל אורח חיים תקין.

לפיכך עצם האמירה ש'ההלכה מתגמשת, ע"פ הנורמה המקובלת באותו זמן וללא קו מנחה כלשהוא', היא מסוכנת מאוד כשלעצמה, מה גם שאיננה נכונה. גם כאשר אנו פוגשים פוסקים שנוקטים עמדות מקלות, אין זה נובע מרצון 'להתאים את התורה אל החיים', אלא אדרבה, על אף רצונם העז להתאים את החיים אל התורה, הם מבינים שכרגע זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ולכן בשלב זה הם מתחשבים בחולשה האנושית והציבורית ופוסקים לקולא. אבל תמיד סגנון הפסק, ניסוחו וצורת עריכתו ידגישו שהמדובר על משהו של 'דיעבד' או 'שעת הדחק' או 'המחמיר תבוא עליו הברכה' כדי להרגיל ולחנך את ההמון לשאוף לאידיאל השלם ולפחות לרצות להשתנות, אף אם כרגע נדמה הדבר כבלתי-אפשרי.

ליקוט קולות – אינו פסק הלכה

פסיקת הלכה איננה 'הוראות מעשיות' בלבד, אלא מפעל מחנך המדגיש לא רק מה לעשות, אלא גם לאן צריך וראוי לשאוף. עצם העובדה שהאדם המקיים את ההלכה המקילה יודע שזוהי קולא, וחש קצת חוסר-נוחות מכך, זה גופא יוצר תסיסה נפשית פנימית שאיננה מאפשרת לו לשקוט על שמריו אלא דוחפת אותו לנסות להשתפר. אף אם באופן אישי הוא לא יצליח בכך – מגמה נפשית-תודעתית זו תיספג אצל בניו ובני בניו, עד שלבסוף הענין יתוקן וממילא אף פסיקת ההלכה תחזור למקוריותה. אך אם ההלכה תשכנע את האדם שאין שום בעיה בעצם במצבו החלש והירוד, אזי במקום שההלכה תקדם אותנו, אדרבה, היא תהפוך חלילה לגורם המסייע לנו לטבוע בביצת חולשתנו ותוריד אותנו מטה-מטה דור אחר דור, חלילה.

אם כל עניינה של ההלכה להעניק גושפנקא למצבנו הנוכחי – אין היא הלכה בעצם. לפיכך עצם 'ליקוט' כל הדעות המקלות אין בו כדי להפוך ל'פסיקת הלכה' [הראו לי פעם 'פסק הלכה' של רבאיי קונסרבטיבי המתיר אכילת קטניות בפסח 'לכל הדעות'. כל מקורותיו היו הלכתיים 'טהורים']. יש שאלה מקדימה שצריך לברר והיא: מהי מגמת הפסיקה. אם המגמה היא 'מידת הדין', אזי אפשר להגיע אפילו לקוּלות מפליגות. כאשר היסוד הוא מידת הדין, אזי לא זו בלבד שמידת הרחמים איננה מפריעה, אלא אדרבה, היא מצטרפת לטובה, בהביאנו אותה אל מידת הדין בצורה הדרגתית. אך אם היסוד לכל הפסיקה זה מידת הרחמים חסרת-הגבולות, פשרנית-מיסודה – אי אפשר לקבל את דבריה, אפילו כשהם מכוונים לכאורה להלכה.

איך רוצים לראות את החברה

ג. השאלה היא, אם כן, כיצד אנחנו רוצים – כלומר כיצד התורה רוצה – שהחברה שלנו תיראה. זו השאלה היסודית. רק לאחר שנענה על שאלה זו, אפשר לשאול את השאלה השניה – כיצד ניישם זאת וכיצד הענין יתאפשר.

השולחן ערוך כבר קבע ש'צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד' [אבן העזר כא]. והנה זו סברא פשוטה מאוד שאם הלכה זו מחייבת את כולם [העובדה שההלכה מנוסחת בלשון זכר אין פירושה שהיא נוגעת לגברים בלבד. משמעות ההלכה היא גם שנשים צריכות להתרחק מגברים], אין שום אפשרות לקיימה אם כל המערכות החברתיות מנוגדות לה ומאלצות גברים ונשים להיות מעורבים זה בזה ללא הרף. ממילא, אף אם ננקוט [לצורך הדיון] שההלכה מחייבת אך ורק 'בני אדם פרטיים' ולא את החברה בתור מכלול, הרי שלמעשה, 'תכל'ס', אין שום אפשרות להפריד בין הדברים, כי הא בהא תליא. היחיד איננו חי חיים תלושים, 'סטריליים' ומנותקים מן החברה שסביבו, אלא הוא מתפעל ממנה ופועל עליה ללא הרף. ממילא מוטלת עלינו החובה לעצב את החברה באופן שתסייע בידינו לקיים את האמורה שולחן ערוך.

לא צריך הסברים על הבעיה בחברה מעורבת

אבל באמת לא צריך להיות חכם גדול בתורה כדי להבין את הסכנות הטמונות ב'חברה מעורבת', וכפי שציינת בעצמך בדבריך. בעידן בו אחוזי הגירושים עולים מידי שנה בשנה בקצב מבהיל, ושגם אלו שנשארים נשואים מרגישים פעמים רבות 'כלואים'; בזמן ששומעים שוב ושוב על 'הטרדות מיניות' וכדומה – האם אנו זקוקים להסברים אודות הנזקים העצומים הנגרמים על ידי חברה מעורבת? מאוד משעשע אותי לשמוע את אותם בני-אדם שמצד אחד מזדעזעים למשמע מקרה של הטרדה מינית, אך מצד שני אין עולה על דעתם שכדי למנוע את המקרה הבא עלינו לשנות את סגנון חיינו ואורחותינו.

במשך דורות רבים, מאות ואלפי שנים, המשפחה היהודית הייתה מבצר של אמונה, של חום ושל תום, של וודאות, של חסד, של מידות טובות, של דבקות בתורה ובמצוות – האם בשם כניעה לחולשות ההווה וליצריות אנו נרשה לקלקל את מקור האמונה והחיים שנשאר לנו לפליטה? האם במו ידינו נסכים להרוס את המשפחה היהודית ואף נעודד זאת? חלילה. אינני נכנס כאן לפרטים – כמה להפריד, מתי, איך וכו'.

כנ"ל לא זו עיקר הנקודה, אלא השאלה היא הכיוון הכללי, המגמה, השאיפה. ברור שעלינו לדאוג לכך שכל גבר נשוי ייפגש בעיקר עם אשתו ושההזדמנויות להיפגש עם נשים אחרות יהיו מינימליות. קל וחומר שעל אדם שאיננו נשוי לשאוף להיפגש עם נשים בעיקר למטרת חתונה. זה אמנם לא אפשרי, אבל את כל שאר המפגשים צריך לצמצם למינימום. התמודדויות יצריות קיימות בשפע ממילא – אין צורך לייצר עוד בצורה מלאכותית. זוהי סברא מאוד פשוטה. החברה צריכה להיות מאורגנת בצורה שתעודד צניעות.

אפשר להתרגל לדברים אחרים

אלא מה, בני-אדם התרגלו לחיות בצורה אחרת, חופשית ומשוחררת, עד שאין הם מסוגלים להעלות על דעתם צורת-חיים אחרת. נדמה להם שהדבר בלתי אפשרי. אך האם בגלל זה נשנה את שאיפותינו? חלילה. האם נפסיק למחות במצב ופשוט נתייאש ונפסיק לשנות את המציאות? חלילה. אלא צריך למצוא את הדרך איך להתקדם קמעא קמעא, צעד אחר צעד, לפי האפשרויות, היכולת והנכונות של הציבור להשתפר. [בענין זה כדאי לדעת שהרבה מאוד תלוי בהרגלים. כל מיני התנהגויות ונורמות שנדמים בעינינו כ'בלתי אפשריים' הופכים להיות נעימים וחביבים אם רק מתרגלים אליהם. פעם התארחה אצלנו קרובת משפחה מחו"ל, רחוקה מאוד מתורה ומצוות. היא התלוותה אלינו ל'שבע ברכות' שבה הייתה ישיבה נפרדת. מאוד חששנו מהתגובה שלה. למרבה הפלא הרעיון מאוד מצא חן בעיניה, על אף שמעולם לא פגשה מצב כזה. בטבעיות אינטואיטיבית היא חשה עד כמה זה מתאים, נכון ובריא מבחינה נפשית

דוגמה נוספת: בחתונה של קרובי משפחה הציגו אותי בפני אם הכלה, אשה הרחוקה מאוד מתורה ומצוות. מתוך נימוס והרגל היא הושיטה לי יד (בעלה ידע שאיני לוחץ ידים וראיתי את מבטו המודאג) – הסברתי לה שאת לחיצות הידים אני שומר לאשתי בלבד. רעיון זה מאוד מצא חן בעיניה והיא הבינה אותו מיד בלי שום בעיה. את כל זה אני מספר כדי להראות שלפעמים עיקר הבעיה נמצאת אצלנו, שנדמה לנו שאי אפשר אחרת, כאשר שלאמתו של דבר אם רק נתגבר על דעותנו הקדומות ונתנסה בחוויה חברתית מתוקנת, נגלה שלא זו בלבד שזה אפשרי, אלא שזה אף נעים ונחמד יותר.]

כיום יש כל כך הרבה מחקרים המראים שלא רק צורת החשיבה והמנגנון הרגשי של גברים ונשים הם שונים מאוד, אלא שגם מבחינה רפואית גרידא, המערכות הפיזיולוגיות שלהם שונות מאוד זו מזו, אפילו בתחומים שבהם לא היינו מצפים למצוא שום הבדל [כגון כאב גרון וכדומה. עיין בחוברת 'רפואה מגדרית']. ההפרדה בין נשים וגברים היא טבעית וממילא מתבקשת מעצם טבעם. העובדה שאנו מעדיפים להתכחש לזה ולהתעלם מהעובדות איננה משנה אותן.

סבלנות אינה ותרנות

'אם תרצו – אין זו אגדה'. השאלה היא האם רוצים ומאמינים באמת ובתמים שהתורה וההלכה מסוגלות לעצב את חיינו, או שמא אין הן יותר מ'קישוט' המתלווה אל החיים והמוסיף להם נופך וקצת משמעות, אך לא יותר מכך. יש לזכור תמיד שסבלנות איננה ותרנות. רק כאשר היעד ברור וידוע ללא שום פשרות, או אז אפשר להתאזר בסבלנות אין-קץ ולהשתתף בתהליכים שיובילו אותנו למטרה, אף אם הדבר יארך זמן רב. אך כאשר אנו פוגשים גישה 'הלכתית' שמניחה מראש שיש לוותר, שמתייאשת מראש מהשגת המטרה, אזי דעה זו היא פסולה מעיקרה, אף אם כרגע היא מציעה לקיים את 'רוב' ההלכה ולוותר רק במקומות 'מסויימים'.

אלו הם היסודות שצריכים להנחות אותנו בבואנו לדון בסוגיא זו. ואידך – פירושא הוא, זיל גמור. אם תרצה, אפשר להרחיב עוד בנושא לפי הצורך.

ענין ה'נשים במרחב הציבורי' הוא נושא רחב בפני עצמו, הזקוק להתייחסות נפרדת.

כל טוב וברכה רבה

==

הרב אלי פיינסילבר הוא מרבני 'דרך אמונה'.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
9 תגובות - 7 דיונים מיין לפי
1
תגובה
מ | 20-02-2017 21:06
כמה דברים בתשובה הזאת עוררו בי אי נוחות כשקראתי אותה. א- כבוד הרב אני באמת לא מבין איך אתה יכול לקבוע על חוברת ודעה של רב מסוים שהיא מסוכנת ושהיא שורש הרפורמה מבלי לקרוא אותה? הרב לא חושב שזאת בדיוק הרדידות שהשואל מדבר עליה? כלומר אי מתן תשובה עניינית לחוברת, כי הרי איך אפשר לתת תשובה עניינית מבלי לקרואה קודם כל אתהחוברת? ב- הרב קבע שהאידיאל של התורה הוא משהו מסוים, האם הרב לאמבין שזה בדיוק שורש המחלוקת? שלפי הרב שרלו שליטא בכלל לא ברור שהאידיאל הוא כפי שהרבמציג אותו? ולכן לצאת מנוקדת הנחה אחת ולהתווכח עם הטענה הזאת כשהצד השני בכלללא יוצא מהנקודת הנחה הזאת זה קצת לא ענייני. ג- זה קשור לטענה הראשונה שהעליתי הרי בבירור הרב לא קרא את החוברת כי אילו הרב היה קורא את החוברת הוא היה מבין שהחברה המעורב שהרב שרלו מדבר עליה היא מאוד קרובה לחברה נפרדת שרבנים אחרים מדברים עליה, השאלה היא רק איזו כותרת אתה מעניק לה. ד- הרב לא התייחס לטענה לפיה ההלכה לא נותנת מענה לשאלה של איך לנהל חברה. אני יודע שהסיכויים אני אקבל מענה על הדברים שכתבתי פה הם קךושים אך אשמח אם הרב כן יוכל לענות על חלק מהדברים
חוסר דיוק
| 21-02-2017 8:45
'אי מתן תשובה עניינית לחובורת' ; כבודו מוזמן לעבור שוב על ההתחלה לא קראתי את החוברת המדוברת ולכן בתשובתי אתייחס לדבריך ולטענותיך בלבד, דגש על בלבד. הכותב לא הזכיר אף הערה, ולו אחת, על החוברת אלא התייחס לגופן של הטענות והשאלות שהעלה השואל. ב. אולי תוכל להרחיב בנושא האידאל? כבודו חוטא באותה נקודה שהוא מאשים את הכותב, ואף יותר, שהרי מקריאת דעתך דייקא מתעוררת התמיהה שמא 'לתקן עולם במלכות שדי', כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד ועוד- אינו האידאל (הרחוק ממציאות חיינו) שאליו אנו שואפים. באר דבריך החבר.
2
כתבה נכונה.הטבע לא ישתנה גם
| 20-02-2017 21:16
אם יעצמו עיניים. לכן בבית הכנסת חייבת להיות עזרת נשים. וטוב מאוד אם היא גבוהה ומאחור.מי שאומר שאין צורך בהפרדה הוא פשוט רוצה לפרוץ את גדר הצניעות במרמה.
3
דברי פי חכם חן
ניסים סער | 21-02-2017 0:04
ולוואי ונשמע עוד מלקחו של תלמיד חכם בעל דעת השם בהירה כזו.
4
הרב מלמד
רחל | 21-02-2017 11:38
בושה וחרפה שהרב...מעודד אלימות כלפי נשים ומעודד ניאוף ותעשו תשובה הניאןף יהפוך לזכויות הכתבה מזעזעת להאשים את האימא בלשון הרע די אתם מקלקלים את העם הניאוף והאלמות קלות בעיניו עד כדי כך שבכסף כן מותר לשמוע לשון הרע קומו גברים וחפשו זכויות
5
יפוצו מעינותיך
תמיר | 23-02-2017 22:39
מסודר ברור ונקי. חזק וברוך.
6
ריבונו של עולם
אהרון | 25-02-2017 23:20
לעניין הלכתי עונה בדברי הלכה ולא בוורטים, ואם אין הסבר הלכתי ממילא הרב לא יכול להגיד שרק השקפת עולמו היא הנכונה וכל השאר רפורמים זה לעשות חוכא ואיטלולא ממחלוקות לגיטימית בין רבנים
מינימום של לקרוא מאמר שלם
אלון | 26-02-2017 17:17
הרב אמר בפירוש- אתייחס רק לטענות השואל, ושהרב לא קרא את החוברת. שנית, לא יודע אם למדת כוזרי, אל תמצא ש משהו מעניין, שבולט יותר במאמר הראשון- אין שום קשר ין שאלות הכוזרי לתשובות החבר. אלא מה? רוב השאלות של הכוזרי הן טכניות, והחבר עונה תשובה עקרונית, תשובה שמתייחסת גם למה שהחבר לא שאל, אלא המחשבה שהובילה אותו לשאלה הטכנית. גדולתו של פוסק, ובמיוחד של מחנך, היא לראות מה הניע את השאלה, רבה יותר מאשר מה השאלה. כשתלמיד בא לשאול למה הקבה ברא את העולם, והמחנך מבין שלתלמיד בכלל יש סתירה פנימית עם מצווה שקשה לו לקיים, זאת גדולה הרבה יותר מאשר לזכור בעל פה את דרך ה' לרמחל ולענות ישירות על השאלה. לכן התשובה הזו היא המשך ישיר של סגנון ספרי האמונה של היהדות. אז כיוון שרוח הדברים היא לא דבר של מה בכך, אלא היא דבר שחייב לשים לב כשקוראים פסקי הלכה, הרב מיד ענה על מקור השאלה ההלכתית. משם הכל זה פרטים איך לפסוק.
7
מאמר ארוך מנומק ונרחב שהוא כולו עסקי אויר...
נעם | 02-03-2017 21:23
ר' אלי, הלא פתחת את מאמרך בגילוי נאות - לא קראתי את החוברת. היה לך לפחות לילך בדרכי רבותינו - לראות דברי חברך. והלא קו - אם בית הלל ראו דברי החלוקים כשהמובן שם הוא עמוק יותר לפחות היה לאדוני ההגינות לראות במובן הכי פשוט - לקרוא. איך אפשר לכתוב מאמר שלם - יהיה רציני כמה שיהיה מבלי לדעת על מה אתה חולק. ידוע בשם הגרא מה המשמעות של דברי חזל במסכת בב על דיין שדן דין אמת לאמיתו - פה זה לא המקרה. חבל. לא כך נראה שלום בין תלמיד חכמים. לא כך נרבה קדושה בעולם.