החוק הישראלי, דורש "כוונה תחילה" לשם הרשעה ברצח. כוונה זו מורכבת ממרכיבים שונים:

ראשית, החלטה להמית; שנית, המתה "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה"; שלישית, "נסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו".

לכן שלושת תוקפיו של אריק קרפ ז"ל הורשעו רק בהריגה, בית המשפט לא השתכנע שהייתה כוונה לרצח.

האם על פי דיני התורה הדין שונה?

פסוקי התורה מתארים רציחה על ידי מכה שיש בה כדי להמית. "ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא… ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימות רוצח הוא… או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא" (במדבר לה). התורה מתארת את האבן שאחז התוקף "אשר ימות בה" – חפץ זה הורג. האינדיקציה לכוונת רצח היא שימוש בחפץ העשוי להמית, כך מוגדר רוצח!

הדיינים מצווים לאמוד האם האבן ששימשה את התוקף אכן גדולה מספיק כדי לדעת שהיא יכולה להרוג, אם האבן קטנה מדי, על אף שבפועל התוקף הרג איתה, הוא אינו מוגדר רוצח במזיד.

לאור התרשמות השופטים, שתוקפי אריק קרפ הכו אותו בראשו במשך דקות ארוכות, מכות שיש בהם להמית, יש להרשיע אותם ברציחה.

אולם, על פי ההלכה רוצח במזיד לא יענש בעונש מרבי שהוא מיתה אלא אם כן הייתה התראה תוך כדי הארוע (הצורך בהתראה מופיע בגמרא סנהדרין מ:). אך כן יענש בכליאה בצינוק, ובמקרים מיוחדים ישנה אפשרות לחרוג מהכללים ולהרוג אותו על ידי מלך או השלטון. (הלכות רוצח פרק ד).

מכאן שיש סיוע הלכתי להמלצה שהונחה על שולחנו של שר המשפטים, הקוראת להרחיב את הגדרת רוצח למקרים שהכוונה לרצח מתבררת מתוך המעשה עצמו על ידי שימוש בכלים שיש בהם כדי להמית.

==

הרב אריאל בראלי הוא דיין בבית הדין לענייני ממונות בשדרות ור"מ בישיבת ההסדר בעיר.