"תגידי, את דתייה?".

"גם", אני עונה בחיוך.

השאלה הזאת תמיד מצחיקה אותי. היא נשאלת במין חשש כזה, אולי כדי לגלות שאני נורמלית בסך הכל, חוץ מהקטע המוזר הזה של למלמל לפני כל דבר שאני אוכלת ו"להתפלל את ברכת הלחם", ללכת עם חצאית ("לא קר לך?!?!" ) ולא לגעת בבנים ("את תתחתני עם מישהו משידוך?").

"אבל את לא נראית" (תודה על המחמאה), "את נראית חופשיה כזאת, שטוב לך" (אז למה לא אמרת, עכשיו הכל ברור), "שתדעי שיש לי חברה ממש מתוקה, היא תמות עלייך!! היא גם דתייה" (תודה על הדאגה שאני לא אשאר לבד).

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2017/01/videoplayback-1.mp4]]]

חיילת דתייה – לא כמו בסרטון של חותם

להיות דתייה בצבא

להיות דתייה בצבא, זה לקבל באהבה את זה שאני שונה, ותמיד אשאר כזאת לא משנה מה אעשה או אגיד. ואז, ברגע הבא לשכוח את זה, להרפות, לשמוח וללמוד מכולם, ולעולם לא לחשוב שאני טובה יותר ממישהו אחר.

זה לעלות על מדיי א' וחצאית כל שבת למרות הקור בחוץ, זה להכניס שבת בבוטקה בש.ג., כאשר נרות שבת דולקים בפנים ובחוץ השמש שוקעת. לשיר לעצמי לכה דודי פני שבת נקבלה, ולשכוח מהזמן ומהשמירה.

זה לשרת בתפקיד מבצעי כשהיום והלילה מתערבבים ואין מנוחה, ועדיין לזכור לעצור לרגע כדי לא לאבד את עצמי, להתפלל, לחשוב, להיזכר בצלילי איזה ניגון ישן עתיק מיין ומתוק ומדבש. זה להילחם בתרבות הספירה לאחור ובשביזות, ולזכור את דברי רבי נחמן שהיום אם בקולו תשמעו כל יום הוא אבן דרך במסע.

זה לקום בבוקר ולשאול את עצמי למה אני לא בקורס הו"ד (הוראה ופיקוד), וברגעים של חסד להבין שלא צריך לפקד כדי להיות, להשפיע ולזכות לראות שבנוכחות שלי גרמתי לחברים סביבי לעצור לרגע ולחשוב, להרגיש, להסתכל על השמיים ועל הכוכבים ועל מה ששם מעלינו.

להיות דתייה בצבא זה להיות מי שאני בחיוך ובשקט, ולקיים את מה שאני מאמינה בו בצניעות, שכן לא באתי לשנות עולם ולא להפיץ שום דבר, אלא רק באתי להיות אני. וברגעים האלה, שהספק אוכל אותי ומאיים להשתלט, לזכור את האש שבערה בי ואת האלוהים שיצאתי לבקש.

==

הכותבת משרתת בחיל האויר דרך מדרשת מתת בכרמיאל – שלוחת מדרשת לינדנבאום מבית רשת אור תורה סטון.