לשיר-  עכשיו בבתי הקולנוע

השנה היא שנת 3745. עונה 58065 של כוכב נולד  מסתיימת ברייטינג מטורף של 59% אחוזי צפייה ברגע השיא בו הוכרז נציג ישראל לאירווזיון הבין גלקטי שיתקיים על הירח. למחרת, פרשן טרחן בעיתון מבכה את השירים הרדודים של היום, תוהה מתי נזכה לראות בפריים טיים ביצוע לשירי ארץ ישראל הישנה של פעם  כמו "בלבלי אותו " של  המשורר ק. פרץ. שלושה שבועות אחר כך,  יוצאת כתבת שער סנסציונית  בה מספר הזוכה הטרי על ילדותו הקשה, איך עד גיל 10 התמכר ונגמל  מאלכוהול, ומצהיר שאין לו בעיה להופיע גם מעבר לשביל החלב, למרות שהוא מתנגד לכיבוש ורגיש ללקטוז.

בואו נודה על האמת. למרות התחביב הלאומי לצחוק על הרדידות והקיטש שבתחרויות השירה שמקיפות אותנו מכל כיוון, אנחנו עדיין צופים בהם, עונה אחרי עונה אחרי עונה. למה בעצם? למה אנחנו עדיין מתרגשים מסיפורי סינדרלה מוסיקליים שכבר נחרשו שוב ושוב? מה יש בריאלטי המוסיקלי שמחזיר אותנו למסך פעם אחרי פעם? זאת לא העלילה, בטח שזו לא האותנטיות או האיכות- אז מה זה כן? לי לפחות אין תשובה, חוץ מהעובדה שלמרות כל הסיבות שזה לא יהיה טוב, זה פשוט עובד.

הסרט המצויר "לשיר" לוקח את עולם ריאלטי המוסיקה, רוקם סביבו עלילה לא מרתקת בכלל, שלא מתקרבת לקרסולי הסרטים הקודמים של אולפני אילומינשיין ("המיניונים" ו "החיים הסודיים של חיות המחמד")  ולמרות כל זאת – ממש כמו תחרויות השירה שעליהם הוא מבוסס – מצליח להוציא אותך בתחושה שזה דווקא סרט משפחתי חביב. איך זה? לי לפחות אין תשובה, חוץ מהעובדה שלמרות כל הסיבות שזה לא יהיה טוב, זה פשוט עובד.