יום י"ג באדר מצוין בלוח השנה כיום "תענית אסתר".

אבל מעיון במגילה, נראה שכמעט ואין קשר בין התענית ובין התאריך בו אנו מציינים אותה.

התאריך בו נועדו אחשורוש והמן ויצאה הגזרה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ארעה ביום י"ג בניסן. מרדכי מודיע לאסתר את מה שקורה והיא גוזרת על שלושה ימי צום, כשביום השלישי היא מגיעה אל המלך.

יוצא אם כך, ששלושת ימי התענית חלו בערב פסח, ביום פסח עצמו וביום ראשון של חול המועד (מה שמסביר את המדרש שהמן מוצא את מרדכי עוסק בענייני קרבן העומר החל באותו יום).

מתוך אותו כינוס של עם ישראל והזעקה הגדולה בתפילה לקב"ה, הצליח עם ישראל להיוושע. אבל בעוד פורים עצמו מוזכר במגילה כיום שנחגג בכל שנה ושנה, אין זכר לקביעת יום הצום בערב פורים.

גם זכריה הנביא, בנבואתו על ביטול ימי הצומות, איננו מזכיר את תענית אסתר כיום צום: "כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."

בתקופת הגאונים מתחילים לשמוע על הדים למנהג זה של תענית בערב פורים. אלא שהטעם שנתנו למנהג איננו זכר לתענית שגזרה אסתר, שכאמור הייתה בניסן, אלא זכר לתענית אחרת שגזרו היהודים על עצמם.

כשעם ישראל יוצא למלחמה, הוא צריך להכיר את הסיבה המוסרית לכך שהוא ראוי להלחם. בתקופות שונות היה נהוג שלפני יציאה לקרב עם ישראל נתון בחשבון נפש ובהתבוננות פנימית. על מנת לחזור בשלום מהמלחמה, היו גוזרים יום תענית שבו היו שבים בתשובה על חטאים פרטיים וציבוריים.

כשעם ישראל יוצא לקרב מתוך תחושה של הטהרות וקדושה, המלחמה נראית אחרת וישנה גם סייעתא דשמייא לנצח את האויבים ולחזור בשלום. הדים למנהגים כאלה ניתן למצוא במלחמת שאול בפלשתים, ובמלחמות יהודה המקבי. חכמים מתקופת הראשונים כותבים שמן הסתם, גם ביום בו התנקמו היהודים מאויביהם בזמן מרדכי, גם אז גזרו יום תענית כדי להגיע לעימות מתוך עמדה נפשית גבוהה יותר.

חכמי ישראל קיבעו את יום התענית הזו, כדי להזכיר בכל שנה את התהליך הנכון במלחמה מול אויבי עם ישראל, כשהראשי שבהם הוא עמלק. לפני שאתה חוגג את הנצחון על האויב, תזכור גם את היום שקדם לו, יום חשבון הנפש שנתן לך את הכוח המוסרי להלחם ולנצח את האויב.

לכן בכל שנה לפני המשתה והשמחה של פורים, אנו זוכרים לא רק את מפגן האחדות של עם ישראל, שהביאה להצלה שלו (שלושת ימי התענית של אסתר), אלא גם את ההכנה המוסרית לקראת המלחמה במי שקמים עליו כדי לכלותו.

האחדות הפנימית בתוך עם ישראל והעלאת הרמה המוסרית שלו הם המפתח לנצחון על כל מבקשי רעתנו.