פעם, לא ידענו מסבל העולם וגם לא יכולנו לעשות דבר. היום, כל סבל העולם מגיע עד לסלון ביתנו ב-HD – ועדיין איננו יכולים לעשות דבר.

הנה, בחאלב השכנה עוברים חיילים מבית לבית ורוצחים אזרחים – ואין מה לעשות. "האלה שיורים שם ברחוב, האם זה אמיתי? האם זה קטע חדשות רטוב או סרט איכותי?" – שואל-מקונן מאיר אריאל ע"ה בשירו החשוב "קוצים א'" – והתשובה היא שמבחינת הצופה אין כל הבדל. אנחנו חסרי אונים. הפיד שלנו מוכתם בדם, אבל אין לנו מה לעשות. פוטנציאל הפעולה אפסי.

אבל כשהם "נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ – ואין מה לעשות", כלשונו של מאיר, המתכוון לסיפור של אומיירה סאנצ'ז, הילדה הקולומביאנית שנלכדה במפולת בוץ שאירעה אחרי התפרצות געשית במחוז מגוריה בשנת 1985, וגססה למול עיני המצלמות, או ילד שפניו מוכתמות באבק, נישא בידי אביו המתייפח בייאוש בין בין הריסות עירו המופצצת עדי יסוד – רק דבר אחד נשאר לנו לעשות: אסור שנחשוב שזה "סרט".

[[[https://www.youtube.com/watch?v=64xdxvPFr0c]]]

אנחנו חייבים להרגיש ולהגיב תגובה כלשהיא, כתובה או מדוברת, חייבים לזכור שזו מציאות, "קטע חדשות רטוב". לא בשביל הילד, אביו או בני עמו – שהרי אין בכוחנו לעשות למענם דבר – אלא למעננו; ההתייחסות האמפתית והכואבת לזוועות שמביאים לפתחנו אמצעי התקשורת המודרניים יכולה להציל אותנו מסכנת ההפיכה לצרכנים חסרי רגש.

על רקע זה אפשר להבין את הניסיונות החוזרים והנשנים של כל מיני אנשים וארגונים לארגן עצרות תפילה מול הגולן הסורי. איני חושב שמישהו סבור שהתפילות הללו תיעננה, אחרי שתפילות הנטבחים עצמן לא נשמעו, וברור שגם על הרוצחים הן לא תעשנה כל רושם, גם אם איכשהו הדבר יגיע לאוזניהם הערלות. אבל עלינו הן תעשנה; המילה המדוברת סודקת את המסך השחור ונותנת מקום לכאב על האחר, לצער ולחמלה. לכן, כל התגובות הציניות לנסיונות הללו הן תגובות מיותרות הנובעות מערלות לב אנטי-יהודית.

אל תהיו אדישים. את הילד או הילדה הקטנים ששקועים בבוץ הסורי זה לא יציל, אותנו – דווקא כן. קצת.