הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף אינם לבד. 

על פי השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל ל – 2009, באותה שנה עצרה המשטרה למעלה מ – 60,000 איש.  עוד עשרות אלפי אנשים אחרים עוכבו בתחנת המשטרה.  כ – 16,000 מהם נעצרו עד תום ההליכים (חלקם במעצר בית). משטרת ישראל חוקרת כ –  150,000 חשודים בשנה, 50% מהם יהודים ו – 50% ערבים (פי 2.5 מחלקם באוכלוסיה), על פי נתוני המשטרה. 

 ואולם, רק כ – 11,000(!) נידונים מידי שנה למאסר בפועל.  מכאן שכ – 50,000 איש נעצרים מידי שנה בישראל לשווא – בית המשפט הדן בעניינם (אם מוגש כתב אישום) אינו סבור כי העבירה שעברו מצדיקה מאסר בפועל.

צווי המעצר שהוציא לאחרונה שי ניצן למספר רבנים הם פארסה משפטית שלא לומר עיוות חוק ודין מוחלט.  כאשר הכנסת חוקקה את חוק המעצרים הנוכחי בשנת התשנ"ו (1996) מטרתו המוצהרת היתה להפוך את המעצר לפני משפט לחלופה קיצונית לאור הפגיעה החמורה שלו בחירותו של החשוד והנאשם.

ואולם, משנת 2000 ועד שנת 2009 עלה מס' המעצרים מכ – 44,000 בשנה ועד ל – 60,000 בשנה (36%).  כותב על כך פרופ' בועז סנג'רו, ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן:

"נוכח חזקת החפות, הכלל חייב להיות, שאדם שטרם הוכחה אשמתו בבית המשפט יתהלך חופשי. רק במקרים חריגים ניתן להצדיק מעצר לפני הרשעה. רק במקרים חריגים שבחריגים ניתן להצדיק מעצר ממושך עד לתום ההליכים המשפטיים. שלילת חירותו של אדם, אפילו לזמן קצר, והתנאים הקשים השוררים בבית המעצר, עלולים לגרום לעצור פגיעה נפשית בלתי הפיכה. המעצר צפוי לגרום לקלון אפילו אם לבסוף לא מוגש כתב אישום."

בתי המשפט אינם מפקחים כדרוש על בקשות המעצר, אלא מאשרים כמעט כל בקשה. בניסיון לצמצם את כמות המעצרים, נקבעו בחוק שלוש עילות למעצר, שמטרתן למנוע מעצרים בלתי מוצדקים: יסוד סביר לחשש לשיבוש הליכי משפט; יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, של הציבור או של המדינה; במקרים חריגים – "מנימוקים מיוחדים שיירשמו" – מותר מעצר לצורך הליכי חקירה שאחרת לא ניתן לקיימם.

נוסף על הכרחיותה של עילת מעצר, קבועות בחוק המעצרים שתי דרישות נוספות: קיום חשד סביר לביצוע עבירה; לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת, כגון שחרור בערבות, שפגיעתה בחירות קטנה יותר.

אלא שלמרבה הצער, חרף צמצום עילות המעצר שבחוק, מספר המעצרים רק גדל משנה לשנה וכבר הגענו לשיא של כ-60,000 מעצרים בשנה. האומנם כל כך הרבה חשודים הם אנשים המסכנים את שלום הציבור, או עלולים לשבש את הליכי החקירה? האומנם לא ניתן לחקור בלי לעצור? או שמא מסתירים מהציבור באמצעות הרטוריקה המשפטית עילת מעצר שונה לחלוטין, שאיננה מעוגנת בחוק?

כמעט 100% הרשעות

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור ההרשעות ב"עבירות רציניות" הגיע ל-99.9%. יותר מ-90% מההרשעות מבוססות על הודאות. ההודאה עדיין נחשבת על ידי שופטים רבים ל"מלכת הראיות". זאת, אף שבעשורים האחרונים הוכיחו בארה"ב כי הודאות השווא וההרשעות המבוססות עליהן מצטברות לכדי תופעה משמעותית. אנשים מודים גם במעשים שלא עשו מסיבות מגוונות.

כשטועים לחשוב שההודאה היא ראיה חזקה, וכשמוכנים להרשיע על בסיסה (בצירוף "דבר מה נוסף" שלפי ההלכה עשוי להיות "קל כנוצה"), אין פלא שהמאמץ החקירתי מושקע בגביית הודאות וכיווני החקירה האחרים מוזנחים. בנוסף לכך, המשטרה פועלת על פי קונצפציה מוטעית של אשמת החשוד. מדד מרכזי להצלחת המשטרה והתביעה ולקידום חוקרים ותובעים עודנו אחוז ההרשעות.

גביית הודאות היא אמצעי קל וזול. השופטים אינם פוסלים הודאות ובכך מעבירים לחוקרים את המסר, שהדרך של חילוץ הודאות מחשודים ראויה ונכונה. הם מאפשרים למשטרה להשתמש כדבר שבשגרה במעצר בתנאים מחפירים (למרבה הצער, כזהו המעצר במדינת ישראל גם כיום), או באיום במעצר כאמצעי לחץ על הנחקרים כדי שיודו. לבסוף, נראה שרבים עדיין זקוקים לטקס ההודאה, שבמסגרתו הנחקר כביכול מסכים לכל מה שהחברה מעוללת לו וממרק את מצפוננו.

ברצוני לומר לציבור את האמת: במטרה ללחוץ על חשודים להודות בעבירות המיוחסות להם, נוהגות המשטרה והפרקליטות באופן שיטתי לבקש מעצר, שאותו הן מבססות על עילות מעצר שונות לחלוטין מאלו הקבועות בחוק (מסוכנות, שיבוש וכד'). על שופטי ישראל להפסיק לשתף פעולה עם שיטה קלוקלת זו, הפוגעת בחשודים פגיעה קשה ומהווה בעצם ענישה לפני משפט, והגורמת להודאות-שווא ולהרשעות המבוססות עליהן."

הקצין הבכיר הודה במאות מעצרים בלתי חוקיים

על פי הוראות החוק, כל שוטר המעכב או עוצר חשוד "יזהה את עצמו תחילה בפני החשוד, בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר או עובד ציבור, יודיע לו מיד שהוא עצור ויבהיר לו את סיבת המעצר בהקדם האפשרי".  כמו כן חובתו של כל שוטר להציג את תג הזיהוי שלו לחשוד או להציג לו תעודת שוטר.  המעצר הוא העיכוב חייבים להיות בגין עבירה פלילית בת מעצר (עבירה שהעונש המקסימלי עליה הוא מאסר).  מילוי תנאים אלה הינו תנאי לחוקיות המעצר.

ביום 15.2.11 נחקר נצ"מ אבי רואיף, מפקד מרחב דוד בירושלים (האחראי על העיר העתיקה והמקומות הקדושים) בבית המשפט השלום בירושלים במסגרת תביעותו של  הרב יהודה גליק לפיצוי בגין מעצר שווא בערב פסח התש"ע בעבירה שהוגדרה בטופס העיכוב "חשש להפרת שלום הציבור".

להלן יובא ציטוט מפרוטוקול חקירתו של נצ"מ רואיף בביהמ"ש:

"ש. חשש להפרת שלום הציבור, עבירה על איזה חוק זה?

ת.   לא יודע את הסעיף המדויק.

ש.  מפנה אותך לדיני העונשין, תפנה אותי לסעיף של הפרת שלום הציבור, אתה יכול?

ת.   לא.

ש.  ואם אני אומר לך שלא קיימת עבירה כזו?

ת.   אתה יכול לומר מה שאתה רוצה.  אני שאומר לך שעצרתי מאות אנשים על הפרת שלום הציבור אתה אומר לי עכשיו שלא קיים סעיף כזה?"

חובה לשלם פיצוי

כשתיקנה הכנסת את חוק המעצרים, היא קבעה בסעיף 38 כי יש לפצות כל אדם שנעצר במעצר שווא:

"נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט."

המשטרה והפרקליטות עושות כל שביכולתם לסכל את הפעלת הסעיף הזה.  כך הן "סוחבות" את ההחלטה האם להגיש כתב אישום או לסגור את התיק במשך שנים, ולעיתים הן אינן מודיעות כלל לחשוד כי התיק נסגר על מנת שהחשוד לא יתבע פיצויים.

יצוין כי כל מעצר הופך לרישום פלילי, ל – 7 שנים לפחות, ועלול למנוע מהחשוד קבלת רשיונות מקצועיים (כולל רשיון עו"ד, רופא, עובד סוציאלי, מורה ועוד), השתתפות במכרזים ממשלתיים, קבלת משרות ציבוריות ואפילו קבלת ויזה לארה"ב ומדינות אחרות.

חשודים רבים נמנעים מלתבוע מפחד שהמשטרה או הפרקליטות ינסו לנקום בהם ולהגיש כתב אישום נגדם, והיו דברים מעולם. בתי המשפט, מנגד, מתייחסים בשנים האחרונות בחומרה יתרה לנושא מעצרי שווא, וסכום הפיצויים בגינם הולך ועולה, ומגיע עד כדי 10,000 ש"ח ליום מעצר.

האם קיימת חובה להתייצב במשטרה?

בית המשפט העליון קבע כי לכל חשוד קיימת זכות השתיקה.  זכות זו של החשוד בעבירה היא זכות מוחלטת – הוא רשאי "למלא פיו מים" ולא לומר ולו מילה אחת לחוקריו (וזאת מייעצים עו"ד פליליים ללקוחותיהם במרבית המיקרים).  למעשה, יכול כל חשוד להודיע למשטרה מראש כי בכוונתו לשמור על זכות השתיקה שלו במלואה, ואז לא ניתן לחייבו להגיע לחקירה.
בהקשר זה הודה היועץ המשפטי למשטרת ישראל  כי "אכן לא קיימת היום חובה המעוגנת בחוק להתייצב לחקירה."

על מנת לעקוף את הזכות של אדם להודיע כי בכוונתו לשמור על זכות השתיקה ולא להופיע לחקירה, מבקשת המשטרה צווי מאסר מבתי המשפט.  במקה כזה, יכול החשוד להגיש ערר על הצו לבית המשפט שהוציא אותו, בנימוק כי המשטרה מבקשת לפגוע בזכות השתיקה המוחלטת שלו, ולערער על החלטה זו עד לבית המשפט העליון.

הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף יכולים להודיע למשטרה כי בכוונתם לשמור על זכות השתיקה המוחלטת שלהם, ועל רקע יש לבטל את צווי המעצר שהוציאה להם המשטרה בהוראה עו"ד שי ניצן.  במידה והמשטרה תסרב לבטלם, יכולים הרבנים להגיש ערעור על הצווים לבית המשפט השונים.

אולי המהומה העצומה שהתעוררה בעקבות צווי המעצר לרבנים יעירו את המחוקקים לפעולה בהידוק הפיקוח על המשטרה ובצמצום דרסטי, באמצעות החקיקה, של התופעה האבסורדית שבישראל נעצרים מידי שנה כ – 50,000 אזרחים חפים מפשע לשווא.