הרב שלמה אבינר מתייחס לראשונה לפקודת השירות המשותף בצה"ל שפורסמה לפני שבועיים בסרוגים. על פי הפקודה החדשה יחויבו חיילים דתיים להשתתף בטקסים רשמיים בהם מופיעה זמרת ולא יוכל לקבל שחרור מהטקס, למרות שמדובר בפגיעה באמונתם. בנוסף קצינים לא יוכלו להימנע מהצבה ביחידות מעורבות עם חיילות, וגם הוקשחו התנאים עבור חיילים שיבקשו בקשות כאלה.
בעקבות הדברים מסר הרב אבינר את תגובתו החריפה לפיה הוא קובע כי "פקודת השירות המשותף בצה"ל, שעתה יצאה לאור, או ליתר דיוק, יצאה לחושך, היא בייהרג ואל יעבור."
וזאת למה? כולנו זוכרים כיצד מרן הרב קוק לחם בעד היתר מכירה בשנת השמיטה, ונימוקו עמו: פיקוח נפש של הישוב. אך הוא הקפיד מאוד לציין: מי שאינו רוצה להקל, מי שאינו רוצה לסמוך עליו, רשאי. ואם פקידי הברון יכפו עליו, הרי זה בייהרג ואל יעבור (אגרות הראיה, אגרת רלז. מוזכרת על ידי רבנו הרב צבי יהודה במאמרו האחרון בלנתיבות ישראל כרך א).
הווה אומר: אי אפשר לכפות על יהודי לעבור עבירה, גם אם יש מקילים, וגם אם הקולא היא חיונית לישוב הארץ.
לכן, אם יש חייל שמצא קולא לשמוע שירת נשים, איננו מתערבים בשיקוליו, אבל אם כופים על חייל או על קצין להיות נוכח בטקס בו אשה שרה, זה ב'ייהרג ואל יעבור', ולכן כל החיילים הדתיים, גם אלו שמקלים על עצמם, וגם החילוניים, צריכים לקום כאיש אחד בלב אחד למנוע כפיה זו.
לכן, אם יש חייל או קצין, שמצא קולא לא לגדל זקן, אינינו מתערבים בשיקוליו, אבל אם כופים עליו לגזור זקנו, הרי זה בייהרג ועל יעבור, וכל החיילים, גם המגולחים, גם דתיים גם חילוניים, חייבים למנוע אותה כפייה אנטי-דתית.
ולכן, אם יש חייל או קצין שמצא היתר לשרת עם חיילות, אין זה ענייננו, אבל אם יש כפיה לשרת באופן כזה, זה בייהרג ואל יעבור, וזה ענין של כולם למחות בכל תוקף.
ואם יש נופש על שפת הים, בתנאים לא צנועים, וחייל דתי משתתף, זה עניינו, אבל אם קצין כופה על חייל להשתתף בגלל טיעונים של גיבש וכדומה, זה בייהאג ואל יעבור, וכל החיילם הדתיים והחילוניים צריכים לסרב להשתתף בנופש זה.
כמובן אנו מקווים שאף אחד לא ייהרג ואף אחד לא יעבור, ושצבאנו היקר והקדוש מהר יחזור לבינתו וליושרו.
