אנחנו, המתנחלים, נביא את השלום

"אני הולך ומבין שדווקא לנו המתנחלים בהר הכוח לעשות שלום אמת ללא פינוי יישוב יהודי אחד וללא פינוי יישוב ערבי אחד", נחום פצ'ניק ממובילי תנועת השלום "ארץשלום" בטוח שמי שיעמוד בראש מחנה השלום הם דווקא ציבור המתנחלים

אנחנו, המתנחלים, נביא את השלום

כשהייתי ילד בבית אל המילה "שלום" התחברה לי (ואני בטוח שלהרבה מחבריי) למילים שלום עכשיו, שלום אך שווא, שלום זה רק כשייזרקו אותנו לים התיכון ועוד פנינים מפנינים שונות. השלום באופן לא מודע היה שייך ל"שמאלנים" לנו הייתה ארץ ישראל, לנו הייתה התורה לנו היה עם ישראל.

בסוף התיכון כשהחלו להיפתח בתי המדרש המשותפים לדתיים וחילוניים והראשון שבהם היה "אלול" אני זוכר שהתקוממתי. מה להם החילוניים ולתורה מה להם וללימוד תורה הרי התורה שייכת "לנו" שילכו הם להתעסק בענייניהם (שלום, אומנות, עשיית כסף וכו') אבל התורה? לימוד תורה? זה הרי שייך לנו?! לקח לי כמה שנים להפנים שהתורה שייכת לכול עם ישראל וש"כול הרוצה ליטול יבוא וייטול" (אבות דרבי נתן פרק מ"א) יבוא ויתענג על התורה. היום ב"ה לימוד התורה הפך לנחלת רבים בעולם החילוני,היום רבים לומדים תורה חלקם חוזרים בתשובה וחלקם נשארים גלויי ראש אבל מלאי אמונה בה' בליבם ותשוקה עמוקה ללימוד תורה וגם זה בסדר גמור. כמו חברי המוסיקאי מיכה שיטרית מלהקת "החברים של נטאשה" כמו המוסיקאי קובי אוז המלמד בתל אביב יהדות וחסידות יחד עם מו"ר דוב זינגר ראש ישיבת "מקור חיים"

גם היום כשאני ניפגש עם אנשי שמאל ולפעמים גם מתעמת עם אנשי שמאל קיצוני אני שומע אותם אומרים חלקם בפנים מופתעות וחלקם באופן גלוי מה לכם המתנחלים ולשלום?! השלום הרי שייך "לנו" והמלחמה שייכת "לכם" לכו אתם ותתעסקו בענייניכם ואל תיגעו בשלום "שלנו"

ייקח זמן לשמאל להבין שאחרי ניסיונות רבים שלו להביא שלום שלא הצליח, אחרי מיליארדי דולרים שקיבל מהעולם והגיעו לידיים ערביות מושחתות ברמאללה שכם וחברון, אחרי מאות אלפי טיוטות ועשרות אלפי דפי הסכמי שלום שנזרקו לאורך השנים לפח האשפה (אני מקווה שהדפים נזרקו לפחות לפח מיחזור…) הגיע הזמן להודות בכישלון, להגיד ניסינו עשרות שנים ולא הצלחנו, הגיע הזמן שהשמאל יאמר בריש גלי "הפרדיגמה של 'שתי מדינות לשני עמים' לא עובדת" פנטזיה לא ברת מימוש. הגיע הזמן למשהו אחר, חדש, רענן ואת זה דווקא אנחנו אנשי ארץ ישראל אנשי אמונה יכולים לספק.

ההבנה ש"שלום" זהו אחד משמותיו של הקב"ה, ההבנה שדווקא מי שמזכיר כול יום עשרות פעמים(!) את המילה שלום בתפילה ובברכת המזון בכוונת הלב יכול לקדם שלום אמת, זוהי הבנה חדשה ופורצת דרך. ההבנה שלא שלום שמתרפס, לא שלום מלא רגשי אשם, לא שלום של ליברליים שלא חיים כמונו בשטח ולא מבינים את השטח, אלא שלום שקשור לאמונה בה' שלום ממקום של עמידה זקופה, שלום שמבין שאנחנו המתיישבים חזרנו לארץ אבותינו וזו עובדה מוגמרת וחתומה בעצם נוכחותנו כאן חצי מיליון יהודים בהרי חברון ירושלים בית אל ושכם ערש מולדתנו, שלום שמבין שאנחנו כאן ולא נלך מכאן אבל וזהו אבל חשוב, שגם הערבים כאן ושגם הם לא ילכו מכאן ועם ההבנה הבוגרת הזו שאנחנו עומדים לראות מחלון הבית או חלון המכונית את שכנינו הערבים עוד שנים רבות וארוכות צריך לעשות שלום כלומר להשלים ולקבל את המציאות לא לחכות לפוליטיקאים מימין ומשמאל כי אם נחכה להם נבזבז את זמננו.לריק, הפוליטיקאים צריכים את עזרתנו.

אני הולך ומבין שדווקא לנו המתנחלים בהר הכוח לעשות שלום אמת ללא פינוי יישוב יהודי אחד וללא פינוי יישוב ערבי אחד. ללמוד לקבל את המציאות במקום לשנות אותה. והמציאות היא אנחנו כאן והם כאן או שנחיה על החרב והדם יחד או שנחיה בשכנות טובה וכבוד הדדי אין דרך אחרת. לנגד עיניי עומדים ראשי הדור הראשון להתיישבות רב מוישה לוינגר, הרב זלמן מלמד, כצל'ה, אליקים העצני ועוד רבים וטובים שדווקא הם בתחילת ההתיישבות (ולא אף שמאלני אחר!) היו סמל יומיומי ודוגמא לשכנות טובה יחסי כבוד ושת"פ כלכליים שאמנם קמלו והתמוססו עם האינטיפדות אבל "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל תאמין שיכולים לתקן" (רבי נחמן מברסלב ליקוטי מוהר"ן תנינא קי"ב)

עולה בי כעת זכרון ילדות נפלא:: שעת צהריים. דפיקות בדלת הבית, אני בן 8 או 9 ואבו מוסא הגנן הערבי פותח את הדלת ומבקש את אבא שלי שליט"א. "חכם שלום" הוא קורא לאבא "עבדתי החודש אצל ש' והוא שילם לי פחות ממה שסיכמנו". אבא נותן לי יד ואנחנו הולכים שלושתנו לבית של ש' אבא דופק בדלת ועושה בירור קצר עם אבו מוסא הזקן וש' לאחר דקה וחצי ש' מוציא עוד 300 ₪ ונותן בפנים מבוישות לאבו מוסא. הזיכרון הזה חזר לא מעט פעמים בימי ילדותי עם ערבים שונים שידעו את כוחו של אבא גם מולם וגם מול היהודים

אז כמו שלפיד ההתיישבות עבר מהקיבוצניקים אלינו המתנחלים וכמו שאת לפיד הקצונה הבכירה אנו נושאים על כתפינו בגאון וכמו שאת לפיד עמותות החסד והעשייה החברתית אנו ממלאים כך ניקח אנו המתנחלים בהר ובעיקר הצעירים ובני הדור הבא (שרבים מהם כבר הצטרפו לתנועת "ארץשלום" שהקמנו) את לפיד השלום ונישא אותו על כתפינו

ואסיים בשורות האחרונות של ההגדה ובהם תקווה לשלום אמת וליום המתקרב והולך:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,
רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,
שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,
תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה

נחום פצ'ניק הוא משורר ממייסדי כתב העת "משיב הרוח" ומנהל תנועת "ארץשלום" (ירושלום לשעבר) – מתנחלים למען שלום בארץ.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
7 תגובות - 7 דיונים מיין לפי
1
איזה יופי. בהצלחה!
me | 25-03-2010 14:51
אני בעד!
2
כל הכבוד על האומץ
| 28-03-2010 14:48
פצ'ניק אני עוקב אחריך ונהנה
3
נחום אתה בכיוון הנכון
שפת אמת | 31-03-2010 19:25
אני מסכים איתך שהתפישה של שתי מדינות לשתי עמים ושטחים תמורת שלום אלו כבר מחשבות מהעבר שאין להם דבר עם הסיכסוך הדתי ביניינו לבין הפלסטינאים. אני לא מקבל את זה שהתפישה המשיחית של המתנחלים היא זו שתגרום לשינוי , רק כאשר שני הצדדים יבינו שהלאומניות היא מסגרת שלא מובילה לשום מקום ואפילו שהיא לאומניות של 'שלום' כפי שאתה מתאר ב'ארץשלום' , רק אז כאשר כל אחד יצטמצם במקום שלו ובאמת ייתן מקום לשני רק אז תגיעה הגאולה האמיתית, כאשר האדם יגאל את עצמו מעצמו והתורה לבדה תשאר. בנתיים אתה רק בהתחלה של הדרך הארוכה מאד של עוד דור או שניים שיתחילו להפנים את הדברים, אבל טוב גם להתחיל במשהו. אי
4
אז מה אתה מציע?
יהודי פשוט | 01-04-2010 10:15
כבוד הדדי מחייב שויון זכויות. שויון זכויות מחייב זכות בחירה זכות בחירה מחייבת מדינה דו לאומית מדינה דו לאומית -- סוף הציונות
5
שלום לאנשי ארץשלום. איך מצטרפים אליכם? יש לכם משרד?
רן נופר | 12-05-2010 22:13
שלום רב אני מזדהה עם רעיונותיכם. כיצד ניתן לחזק אתכם? כיצד ניתן להצטרף לתנועה? השואל - מתנחל מהגליל ברכה והצלחה רן נופר
6
שאלה על האפשרות להצטרפות לארגון
יערה | 07-07-2010 16:38
גם אני מצטרפת לשאלה איך אפשר להצטרף ולקחת חלק מהארגון. תושבת גוש עציון
7
למגיב-4
עוד יהודי פשוט | 10-02-2011 15:51
זה בדיוק הכיוון ללכת בו (למרות שזו לא דרך פשוטה אבל היא הדרך היחידה שתאפשר לנו לחיות פה לאורך זמן). סוף הציונות ותחילת הדמוקרטיה והחיים בכבוד