אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

אברהם ליפשיץ: יש משהו מיוחד "ברגע שלפני…"

יש משהו מיוחד "ברגע שלפני" בדרך לחופה... בערב יום כיפור... בדקות הלחוצות של לפני כניסת שבת... זה ביטוי רוחני המתבטא בזמן. זו הרגשה עילאית הנובעת מציפייה למה שעומד להיות למה שאתה עומד בפניו. את הרגע המקודש הזה, לא נתנה התורה לאדם לא לממש...

אברהם ליפשיץ: יש משהו מיוחד "ברגע שלפני..."

"ודיברו השוטרים, אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר אירש אישה, ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא יימס את לבב אחיו כלבבו".

ננסה לחלץ את החוט השני העובר בין המקרים שמובאים בפסוקים אלה, של החוזרים מן המערכה (בונה בית חדש, נוטע כרם וארש אישה) ולקשר למקרה הרביעי הנוסף- "הירא ורך הלבב".

רשב"ם: "ילך וישוב לביתו – …שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי או את אשתי או את כרמי ולכך גרם מזלי ללכת עתה במלחמה ומתוך [כך] ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר בית ואשה וכרם, ולבסוף כולל כל הדברים מי האיש הירא ורך הלבב, בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים".

לפי הרשב"ם, שלושת החוזרים מהמערכה, אלה דוגמאות של הכלל המופיע במקרה הרביעי- של האיש הירא ורך הלבב.
וכך גם הסביר הרמב"ן: "וצוה על השלשה האלה לשוב, כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס"

אנשים אלה, לא נמצאים במלחמה… ראשם בבית, בכרם, ובאישה שהשאירו ולכן לא יכולים להילחם.

הרב דסלר כשהוא מביא את משנתו הידועה "לאשר יתנו אותו יאהבו", הביא פסוקים אלה לביסוס תפיסתו. החוזרים מהמלחמה מחוברים, אוהבים את מה שנתנו לו, השקיעו בו והפך להיות חלק מהם. בנקודה זו, אין הבדל בין כרם בית ואישה. "לאשר יתנו אותו יאהבו". וזו הסיבה שהתורה אמרה לאנשים אלה לשוב מעורכי המלחמה.

אך אולי ניתן להעמיק יותר בהגדרת היחס בין האיש שבנה בית ולא חנכו, ארש אישה, ונטע כרם.

אולי המכנה המשותף של שלושת המקרים, כשהבית נבנה והוא מוכן – ובדיוק ברגע של הרצון לחנכו האיש נקרא למלחמה. כך גם מי שנטע כרם ולא חיללו. האדם עמל וטרח בנטיעת כרם, והנה הגיע הרגע לחללו וליהנות מפרי עבודתו ועמלו וברגע המימוש הוא נקרע. וכך איש אשר ארש אישה. היא מיועדת לו, הוא נקרא להינשא לה, וברגע הגעגוע המיוחד הזה, הוא נקרא למלחמה! אומרת התורה הקדושה, תשוב לביתך, לכרמך ולארוסתך. זו קללה – לעצור את האדם מלממש את חלומו שכה טרח והתכונן אליו. לכן ישוב לביתו. (מעניין, שגם בפרשיות הקללות מביאה התורה את שלושת דוגמאות אלה , אומנם בסדר אחר, מקוצר זמן לא נעמיק בהבדלים): "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר (ישגלנה) יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ"(דברים, כח, ל).

יש משהו מיוחד "ברגע שלפני" בדרך לחופה… בערב יום כיפור… בדקות הלחוצות של לפני כניסת שבת… זה ביטוי רוחני המתבטא בזמן. זו הרגשה עילאית הנובעת מציפייה למה שעומד להיות למה שאתה עומד בפניו.

את הרגע המקודש הזה, לא נתנה התורה לאדם לא לממש…

באופן עמוק אולי ניתן לראות בדברי חז"ל על "האיש ורך הלבב" (הרביעי שחוזר מהמערכה) המצביעים על אותה נקודה.

מיהו איש הירא ורך הלבב? נחלקו בדבר רבי עקיבא, ורבי יוסי הגלילי (סוטה מד,א). רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" – כמשמעו, "שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות אבן שלופה". רבי יוסי הגלילי אומר: "זהו המתיירא מן העבירות שבידו", אפילו אם עבר על דברי סופרים, כשהגמרא מביאה דוגמא לעבירה מסוג זה שעליה יש לחזור מן המלחמה ואסור לו להתייצב לקרב: "השח בין התפילה (תפילין של יד) לתפילה (לתפילין של ראש)- עבירה היא בידו וחוזר עליה מצבא המלחמה".

מכל העבירות שאדם שב לביתו, זו הדוגמא הראשונה שעולה לנו? "שח בין תפילין של יד לתפילין של ראש"?…אולי חז"ל מבקשים להצביע על אותה נקודה בדיוק! מי שיש פער בין תפילין של ראש- עולם הכוונה, הרצון, הרוח- לבין עולם המעשה, למציאות החיים – תפילין של יד, הוא האיש הירא ורך הלבב.

התורה משפיעה על החיים, אין ניתוק בין תפילין של ראש לתפילין של יד, ואפילו לא היסח הדעת.. אדם יוצא למלחמה, הוא יודע שניצחון המלחמה הוא מכוח הרוח. רק מי שהוא בעל חוסן רוחני יכול להילחם בשדה הקרב. כך האיש הפרטי, וכך האומה כולה. " לא בחייל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'".

וזו אולי ההארה שלימד ה"שפת אמת"- מדוע רבי יוסי הגלילי לא הסביר את הפסוק כפשוטו " הירא ורך הלבב"?
"כי לא היה שום פחד לבני ישראל במלחמה אם לא היה עבירה בידם." ההתמודדות לעולם היא במישור הפנימי. אם אדם חי את תפילין

של ראש, ואין הפסק למציאות החיים, הניצחון במלחמה מובטח…

ואולי עוד הארה אחת.

בכל המקרים שהביאה התורה, מופיע הפחד :"פן ימות במלחמה", הפחד משתק. המחשבה שאדם שחטא לא יכול לעשות תשובה, שאין אפשרות לשינוי, להתקדמות, לעזיבת החטא כך שאדם נמצא במקום אחר שהזדונות הפכו לזכויות… זה שורש החטא. אנחנו בחודש אלול מתחנכים על ברכי " לדוד ה' אורי וישעי". על הביטחון המלא בה': "ה' מעוז חיי ממי אפחד" על האמונה השלמה בה' הרוצה בטוב שבנו ועונה לנו בשמחה על הפנייה שלנו " אני לדודי" – "ודודי לי"…

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו