[ראיין: הרב מרדכי ציון]

ש: יש תופעה חדשה: בת מספידה את אביה, אשה מספידה את בעלה, אם מספידה את ביתה. גם בלוייה גם באזכרה. זו תופעה ברוכה?

ת: בודאי זה לא טוב. זו המצאה חדשה של השנים האחרונות. לא ברור מי המציא זאת, אך כל הדורות לא נהגו. ידוע שאסור לגברים להסתכל על אשה (קצשו"ע קנב ח). כאשר היא מדברת, הרי מסתכלים עליה.

ש: אבל ממילא נשים באות לבית הקברות, ורואים אותן, אז מה זה משנה אם כבר מדברות?

ת: יש הבדל בהלכה בין הסתכלות מכוונות לבין "ראיה בעלמא לפי תומו" (שו"ע או"ח עה מ"ב סק"ז). בדומה לזה, בשולחן ערוך כתוב "ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המיטה ואין לשנות" (שו"ע יו"ד שנט א), והטעם הוא שגנאי הוא לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים (תוס' סנהדרין כ א בשם ירושלמי).

ש: לגופו של ענין, האם אין להקל יותר בהלכות צניעות בלוייה, שהיא מעמד רציני?

ת: אי אפשר לומר סברות סתם בלי הוכחות. אך כאן יש הוכחה נגדית מפורשת בגמרא, שגם לעתיד לבוא, בהספד על משיח בן יוסף, תהיה הפרדה. "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד, משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד… כל המשפחות הנשארות משפחת משפחת לבד ונשיהם לבד" (זכריה יב יב-יד. סוכה נב א). ועוד יש הרבה מה לדון בענין ואין כאן המקום (עיין פירוט בספר נטעי גבריאל).

ש: אבל כשאשה מדברת, זה רגש?

ת: יתכן מאוד. אבל רגש אינו הכל בחיים. רגש הוא חשוב וצניעות יותר חשובה. עיין ספר מידות הראיה למרן הרב קוק ערך צניעות. ודאי ד' רוצה שנספיד ונבכה, אבל לא על חשבון הצניעות.

ש: ננסח זאת אחרת. לאשה האבלה יש רגשות כואבים וההספד הוא דרך לבטא אותן?

ת: זו שאלה כוללת. רגש הוא דבר אישי פרטי, ולאו דווקא דבר שמחצינים לעין כל. גם לאמותינו היו רגשות כואבים כאלה אך הן לא ראו עניין והכרח לבטא אותם בצורה זו. לא הדור שלנו המציא רגשות. רגש זה אישי. זה מזכיר מעשה בראש הממשלה גברת גולדה מאיר שאחרי מלחמת יום הכיפורים רואיינה ברדיו בחקירת שתי וערב קשה. לבסוף נשאלה: ומה את הרגשת באופן אישי? השיבה: מה שהרגשתי באופן אישי, זה אישי.

ש: אז מה הנתיב הכשר לאשה שכן רוצה לבטא רגשותיה בהספד?

ת: תכתוב את ההספד ואיש אחד יקרא. כך נוהגות רבות.

ש: באותה הזדמנות, עוד שאלה, על מנהג חדש לשיר שירי ארץ ישראל בזמן הלוייה? 

ת: גם זו המצאה חדשה, שלא ידוע מי המציא אותה, אין לה שחר. נכון שפעם היו מקוננים אפילו בעזרת חלילים, עין משנה בבא מציעא תחילת פרק השוכר את האומנים, אבל זה דבר אחר לגמרי. לוייה אינה בשביל לשיר אלא כדי לבכות.

ומחה ד' דמעה מעל כל פנים.