מחנך גדול הוא מי שזוכה להטביע חותם בתלמידיו

בכנס מנהיגי החמ"ד, שנערך השבוע, פגשנו את ר' דוד פוקס המחנך הגדול בישיבת "נתיב מאיר", שנים רבות. הוא העמיד דורות של תלמידים שרואים בו את מורה דרכם.

מחנך גדול הוא מי שזוכה להטביע חותם בתלמידיו.

מחנך גדול הוא מי שתלמידיו נושאים עמם את דמותו, מידותיו תורתו ומעשיו.

מחנך גדול הוא מי שדמותו משפיעה על אישיותו של התלמיד עד ימי זקנה ושיבה

מחנך גדול הוא מי שדמות דיוקנו נראית לתלמיד במקומות שנכון ויש צורך. "פגישה" עם המחנך בצמתים ובמקומות שהתלמיד זקוק לו.

מחנך גדול הוא מי שהתלמיד, גם אם עברו ארבעים שנה מאז שהוא למד אצל המורה בכיתה ט', הוא עדיין מורו ורבו לכל דבר לימוד והתייעצות אישית.

מחנך גדול הוא מי שמוסר נפשו על חינוך תלמידיו. הוא מכיר את עולמם ומחנך את הנער "באשר הוא שם".

מחנך גדול הוא מי שלא אומר מה לעשות ואיך להתנהג, הוא פשוט שם.. ( קוראים לזה דוגמא אישית…)

מחנך גדול הוא מי שהתלמיד מתפלל ללמוד מאישיותו של המחנך כול חייו.

מחנך גדול הוא " מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים"

לא זכיתי ללמוד אצל ר' דוד, אך כך רואים אותו תלמידיו.

בהקדמה לספר שהוצאנו באופן מיוחד לקראת הכנס, בין היתר בהקדמה כתבנו כך: (הדברים יכולים להוות בסיס לדיון בחדר המורים: "מה סוד קסמו של המחנך האידיאלי"?):

האם ניתן 'לשכפל' מורים מובילים ופורצי דרך?

כולנו מנסים לפצח את הקוד המדויק של דמות המחנך האידאלי: מהן תכונותיו של המחנך שתלמידיו רואים בו מודל לחיקוי? מהן המידות הבסיסיות הדרושות למורה על מנת שיהיה מורה לחיים?

האם ניתן 'לשכפל' מורים מובילים ופורצי דרך? האם הצבת דמויות מופת מול עינינו מגדירה את הפער בינינו לבין אותן דמויות, או גורמת לנו להיות מסוגלים להתחנך לאורן וללמוד מדרכן, מתפיסותיהן, מאורח חייהן ומהאופן שבו הן רואות את תלמידיהן ומתייחסות אליהם?

על הידע הרחב שיש למורה, ועל העושר הלימודי בתחום הדעת, אין צורך להרחיב. מורה, באופן בסיסי וראשוני, הוא שמקנה דעת, חכמה וכלי חשיבה לתלמידיו. ועם זאת, נראה שעולם הידע, רחב ועמוק ככל שיהיה, אינו מספיק.

חז"ל לימדונו על הפסוק: "'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו'. אם מלאך ה' צבאות הוא ישמעו תורה מפיהו". כדי להנחיל תורה בעם ישראל, תורה חיה ונושמת, צריך להיות סוג של מלאך…

לכל אחד מאתנו "מלאך ה'" שלו, המורה שדרכו הוא מרגיש את החיבור לריבונו של עולם. לכל אחד המורה "שעשה אותי למה שאני, שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי". לכל אחד יש מורה שהאמין בו, וממנו כל תורתו.

לא בקלות ניתן לשרטט דמות אחת, ולא בהכרח ניתן להגדיר בתכונות ובמידות מדויקות את המחנך האידאלי.

מה שניתן לעשות הוא למצוא את מי שתלמידיו רואים בו את מי שהביאם להיות מה שהם, ונדמה הוא להם כמלאך ה' צבאות, וכמי שמבקשים ללמוד תורה מפיהו.

אחד, יחיד ומיוחד, הוא הרב דוד פוקס, שמקצת מסיפור חייו, עולמו האישי, לבטיו ויחסו העמוק לחינוך, מתוארים בספר חשוב זה.

מה גרם לתלמידיו המגוונים ללכת אחריו ולחוש שהוא שהאיר את דרכם לחיים? האם זה יחסו האישי והאוהב? רגישותו האנושית לכל תלמיד? הפתיחות המחשבתית שלו? האישיות המיוחדת המשלבת עצמה למדנית ברורה ובלתי מתפשרת עם רכות אבהית ועיניים טובות? אולי היותו איש אמת עטוף בעולם של חסד?

מסירות נפש להנחלת תורה בעם ישראל

לא זכיתי ללמוד אצל ר' דוד פוקס, אני רק זוכר היטב את סיפוריהם של תלמידיו מהשנים שבהן זכו ללמוד אצלו בישיבת 'נתיב מאיר'. קשה היה שלא להיסחף בהערצה ובאהבה לדמות המחנכת המיוחדת שעליה סיפרו. אי אפשר להיות אדיש כשחבר בכיתה י"א משתף אותך: "כשהגעתי מאוחר לשיעור, הוא לא שאל אותי: 'התפללת?' אלא 'הספקת לאכול? אם לא, קודם תאכל ואחר כך תיכנס לשיעור' ". כמו אבא.

מספרים על ר' דוד שכשהיה שלג בירושלים, ולא הייתה תחבורה, נכפה על העיר כולה חופש מלימודים. ר' דוד החליט שאין מבטלים תורה, ואין מבטלים שיעור (גם אם התלמידים לא יגיעו). אמר ועשה: הוא צעד ברגל משכונת בית וגן בירושלים שבה התגורר למבשרת ציון שבה לימד.

אין מבטלים שיעור תורה.

איזו עצמה, איזו אחריות, איזו תחושה של שליחות חינוכית, איזו מסירות נפש להנחלת תורה בעם ישראל, איזה מחנך גדול.

בספר ניתן לראות גם את עולמו המורכב של ר' דוד. מצד אחד שייכותו וזיקתו לגדולי התורה של הציבור המכונה 'חרדי', ומצד שני שייכותו העמוקה לעולם של ציונות ואהבת הארץ. תביעה קיצונית לאמת ולמוסר שבצדה נכונות להכיל גם את מי שנמצא בשוליים או בוחר אחרת.

השינוי, האומץ, היכולת לשאול, להקשות, לחפש את דבר ה' הרלוונטי לדור הזה, לתלמיד הזה – כל אלה ועוד הם הדברים שעושים אותו למחנך שהנו.

נאחל לר' דוד אריכות ימים ושנים, ולכולנו – שנשכיל לקבל מפרקי חייו ומהגותו התורנית והחינוכית השראה וכלים לעבודתנו החינוכית עם תלמידינו.