כשהייתי מ"פ בקרב סולטן יעקב, עמדנו בסיטואציה בה היינו צריכים לשקול האם להכניס עצמנו לסיכון כדי להיכנס למרדף אחרי החטופים בדיעבד – באומן וכ"ץ. לא ידענו מה מהצב שלהם, היה לנו רצון לרוץ קדימה אבל לא היה לנו מושג לאן ולמה. זו דילמה לא פשוטה.

נוהל חניבעל כפי שהוא נתפס בציבור אינו מוסרי או הלכתי. אין שום רשות לירות בחייל באופן ישיר כדי למנוע מבוכה למדינה ואין מחלוקת בין הרבנים בנושא הזה. הבעיה היא שנוהל חניבעל אינו בהכרח פקודה כזו, אלא מדובר בהגדרה של עשיית כל דבר למנוע חטיפה. בציבור מדובר בשם קוד לירי בכינון ישיר על נחטף על מנת למנוע חטיפתו. וטוב שסוף סוף בוטל הנוהל הלא מוסרי הזה.

הבעיה מתחילה במצבי ספק, ויש שאלה האם מותר לירות לאזור בו יש חשש לפגוע בחייל על מנת למנוע את החטיפה. במצב ביניים שכזה צריך לקבל החלטה בשטח ולא בבתי המדרש. לירות בכינון ישיר אסור נקודה, אך יש מקום להפעיל שיקול דעת לירות כאשר יש סיכוי מסוים שהחייל יפגע, אבל מכניסים גם את טובת המערכה ואת טובתו של החייל שנחטף.

קודם כל צריך לנצח

יש צורך להגיע לבשלות תיאורטית בבית המדרש, להגיע לשפה משותפת מסוימת. אך אין אפשרות להחליט בבית המדרש בנוגע לפרקטיקה, כי כל אירוע שונה ברמת הסיכון והטעויות. אין אלגוריתם אתי שקובע מראש מה הפיתרון יהיה. אנחנו צריכים להביא אדם להבנה של עקרונות מסוימים ואז הוא מגיע להחלטה נכונה ומוסרית יותר בשטח.

ומה באשר לחיי החייל לעומת חיי אזרחים פלסטינים? קודם כל צריך לנצח ולשמור על חיי יהודים. המשימה היא מלחמה בין עמים ולא קרב פרטי. מנגד, אסור לעשות יותר ממה שנחוץ ולנסות ולמנוע פגיעה מיותרת בחיי אדם. קודם כל הדבר האתי הוא לנצח את הרעים, זה עד כדי כך פשוט. אחר כך לראות איך לצמצם פגיעות לא הכרחיות.

==

המאמר פורסם בדף הפייסבוק של הרב שרלו