ספר חדש: מה שמותר לדתיים (ואסור לחילונים)

ספר התכתבויות ושו"ת בסגנון אחר, מגיע אלינו ממחוז לא צפוי; שאלות נוקבות על ההלכה והיהדות ששאלו צעירי תל אביב את הזמר והמוסיקאי מאיר דורפמן, מרצה ב'המקום – מרכז תרבות ורוח'. באוסף אותנטי ובו מהשאלות הקשות של החיים, חיפושי דרך, סיפורים אישיים ותשובות אנושיות, והכל באהבה גדולה.

פרק אחד מתוך הספר

מה יותר קל להיות – 'דתי' או 'חילוני'? "…

מאיר, לא נעים לי להגיד, אבל התפילות כל יום נראות לי כעול מגביל, התחייבות מעיקה, מה זה כל המלל הזה? האם לא מספיק לבוא לטקס בבית כנסת פעם בשבוע, בשישי או בשבת? למה אדם דתי צריך לעבור את הטקס הזה כל יום?"

פעם, כשהייתי בשירות סדיר, נכנסתי לסדר משהו במשרד השלישות. סיפרה לי הפקידה־חיילת שם שהיא ממשפחה לגמרי חילונית, לא יודעת כלום על יהדות, אבל אמרו לה ש"אנחנו צאצאים של רב גדול, נדמה לי שקוראים לו הרב קוק. יש כזה, נכון? ויש הרב רענן — גם שלו אנחנו קרובים." הסתקרנתי, "איך?" "לא יודעת, קרובים רחוקים כנראה, אבל אין לי מושג, אתה יודע, זה גם לא כזה מעניין אותי." ואז היא שאלה אותי, "תגיד את האמת, אף אחד לא שומע, אף פעם לא מתחשק לך להיות כמונו, אפילו לזמן קצר, לחיות בכיף כמו חילוני, לא להיות מוגבל, לעשות כל מה שבא לך?" הייתי צעיר וצודק ווכחן, וכיהודי השבתי בשאלה, "תגידי את, את האמת, אף פעם לא מתחשק לך קצת להיות בחורה דתייה, אף פעם לא מתחשק לך לחיות בלי המגבלות של החילוני?" היא תמהה ואמרה, "איזה מגבלות? מה אני לא יכולה לעשות?" אמרתי, "למשל להתפלל. אף פעם לא בא לך להתפלל, ממש להתפלל?"

לפעמים אני סוער, הכול הומה מבפנים, לא יודע את נפשי. רגש כזה או אחר עולה על גדותיו. איך אני יכול להביע את הרגש? הזה בלי שייפגע כלל? האם אני יכול לספר למישהו בעולם, לבטא את הדבר הזה בדיוק כמו שהוא, בלי לשנות, לייפות, לחשוב על מה יגידו, בלי להתאכזב מכך שאדם אחר לא יכול באמת־באמת להבין את חברו כי כל אדם שונה? כמה אנשים זוכים בכלל להתחבר לאדם בקרבת נפש כה גבוהה? ל"נשמה תאומה" של ממש גם במושגים של העולם הזה? האם יש קשר כזה שהוא תמיד־תמיד בגילוי, ללא שום רגע של פירוד כלל? ומי שזכה ויש לו למי להגיד, וכל דבר — הרי הוא לא תמיד זמין, לא תמיד חכם להגיד לו הכול כמות שהוא, לא כל דבר אפשר לומר, לא כל דבר אני יודע איך לומר. כל כך מסובך… איפה אפשר פשוט לבוא ולצעוק בשקט או בקול את הצעקה הכי פנימית, או לשיר את השירה הכי פנימית, ויש מי שלא רק מקשיב אלא מחכה לה?

לי אישית היה זמן השירות הצבאי, בכל מקום שהייתי, בסדיר ובמילואים, הזמן הכי "פנימי", יצירתי, עמוק, עם טלטלות רגשיות רבות לכאן ולכאן. אתה קרוב לטבע, לזריחה ולשקיעה, לנופים, לכוכבים בלילות. החיים מנותקים מהשוטף והיום־יומי, ממשפחה או חברה רגילה ומגוננת. אתה עם חברים ועולמות רחוקים ומעשירים שאינך פוגש בריכוז כה גבוה, עם פתיחות וגילויי לב שאין באזרחות. לפעמים המשימות, המיקום, המחשבות על המצב עוררו את זה. לעתים הייתי "חי" ממש מתפילה לתפילה. היו תפילות עם ביטוי כה חזק, שבהן אתה מרגיש באמונה כמעט מוחשית שהציפייה, הגעגוע והאמירה שבתפילה יותר חזקים מהעשייה והתיקון עצמם. היו זמנים שבהם עמדתי מול הים או ההרים, ביום שישי, בקבלת שבת, לבד או עם אחרים, והחיזיון של "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'" היה כמו מציאות ברורה שמזמן יצאה מסידור התפילה אל מרחבים אין־סופיים של שכינה. קדושה שאפשר למשש בידיים. היו זמנים קשים, מלאי בדידות, שבהם הייתי פורש לדקה או שתיים הצדה — וכשהיה זמן גם לשעה או שעתיים — לרגע של תפילה. אתה עומד מול מקור היופי, מקור האהבה, מקור השמחה והטוב, ומתנה לפניו צערך. הייתי חוזר נקי, תחושת טהרה התפשטה בכל איבריי, קלילות נעימה, אהבה וחיבור לכול.

לא את כל זה ידעתי אז לתאר, לא על כל זה סיפרתי לה, אבל תיארתי מעט את היכולת הייחודית של הבעת הרגשות הכי עמוקים דרך התפילה, ושאלתי אותה, "האם את לא מרגישה אף פעם צורך להתפלל? האם לא בא לך פעם להתפלל, אבל 'לא נעים', מה אני דוסית? חזרתי בתשובה? כולם יגידו לי 'בטח עוד מעט תבואי עם חצאית, תתחילי לזרוק אבנים בשבת…', אז את די מוגבלת. לא כל מה שאני יכול להרשות לעצמי גם את יכולה, לא כך?"

היא הייתה מופתעת, אמרה שמעולם לא חשבה על הדברים מכיוון כזה, "אני ידעתי שיהדות זה הרבה דברים שאסור לעשות, וזהו…".

כבחור צעיר למדתי תקופה קצרה בישיבת כפר חסידים, ישיבה ליטאית בסגנון תנועת המוסר, מקום מאוד נעים שהייתי מבלה בו עוד הרבה שנים אילו יכולתי. חודש אלול, אווירה חזקה של "לקראת ימים נוראים", אווירה של מתח, לחץ כלשהו. היה לי קשה עם זה. חיפשתי את ספרי הרב קוק, יש בהם משהו אחר. לא מצאתי ב"אוצר הספרים" מלבד בקטלוג. בישיבה מכהן כ"משגיח", שזה מעין מנהל חינוכי־רוחני, הרב דב יפה. אדם לא צעיר, עדין ונעים הליכות בצורה נדירה, איש תנועת המוסר, שניכר בכל צעד שלו כמה עמל הוא השקיע בעיצוב האישיות, בשליטה עצמית. איש מלא אור וטוב. לעתים הייתי מדמיין שככה נראה הרב קוק, שככה דיבר, במלוא האופטימיות, בחיוך תמידי וכלוחש סוד ורואה רק את היופי שבכל דבר ואדם. ניגשתי אליו ושאלתי אם יש בישיבה את הספר "עולת ראיה", ספרו של הרב קוק על התפילה. הוא השיב, "אני יודע שהיה, אבל ייתכן ש'קנאים פגעו בו' )להשקפת עולמו של הרב קוק היו גם מתנגדים רבים, כידוע(. אם לא תמצא בספריית הישיבה, גש לאדם פלוני, אולי יהיה לו בביתו." ואחר הוסיף, "אבל, אתה יודע, יש עוד ספרים על התפילה, יש ספרים קלים יותר להבנה, בסיסיים יותר,? הרב קוק הרי היה מקובל גדול, לא כולם מבינים אותו. שמעת למשל על הספר 'עולת תמיד'? זהו ספר מצוין בפירוש מילות התפילה. כתב אותו אדם מיוחד בשם הרב הומינר." "לא שמעתי על הספר," השבתי, "אחפש אותו." וכך עשיתי, אבל הוספתי, "יש בספרי הרב קוק משהו שאין בספרים אחרים, גם אם לא מבינים בדיוק למה הוא מתכוון. יש איזו אווירה ייחודית בהם."

לא ידעתי אז להגדיר מה, אולי גם לא היום. מאוחר יותר, כשקראתי קטעים בהקדמת הספר "עולת ראיה", הבנתי שמשפט כמו "התפילה היא לנו ולעולם כולו הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים" לא אמצא בשום ספר של פירושי מילות התפילה, גם בטוב ביותר שבהם. והנה אני מספר לחיילת צעירה, בת משפחתו של הרב קוק, מה שהוא כתב לה ולעוד כמה אנשים בדרך, במילים ובחוויה שלי, על היות התפילה לכל בני האדם התענוג הגדול והטוב ביותר שיכול להיות בתענוגי עולם.

אני רוצה להתייחס גם למצוות התפילה. התפילה, ביסודה, היא ביטוי רגשי אישי. כל שיחה עם ה' היא תפילה. לא חשוב מה אתה אומר. התפילה נקראת בלשון התורה: "עבודת הלב". הנוסח שנקבע מאז ימי בית שני בא לסייע לאדם. אתה עומד לפני כוח אין־סופי, השלמות המוחלטת של הכול, אתה רוצה להתרכז, לבטא במדויק, לא לשכוח עניין חשוב, להתכוונן כראוי, וזה קשה. זו הסיבה שחיברו נוסח שיוכל לסייע בביטוי. זהו הנוסח הבסיסי, שעליו ניתן להוסיף מה שרוצים. אבל עיקרה של התפילה הוא חיבור בין הלב והפה, ולא סדרת מלל חיצוני. זו גישת ההלכה בכל סדרי העדיפויות שבדיני התפילה.

אם אדם מתפלל עשר דקות בכוונה עמוקה מאוד, ובתפילה של ארבעים דקות הוא הולך לאיבוד, בדרך כלל עדיפה התפילה הקצרה, זו עם השתפכות הלב. וכן להפך, גם על חשבון תפילה במניין או בבית כנסת, לדעת פוסקים רבים. זה העיקרון מבלי להיכנס לפרטי הלכה.

אבל לא די בזה. גם עבודת הלב צריכה מסגרת. אתה בסדרת ריצות, פגישות חשובות, אמצע היום, הדבר האחרון שמתאים לך כעת הוא להתפלל. ופתאום אתה שם לב שבעוד עשר דקות שקיעת השמש. סוף זמן תפילת מנחה. אתה פורש, חותך הכול ומתפלל, רק מכוח המסגרת ההלכתית. אחרי רבע שעה אתה חוזר לאותם הדברים ממקום אחר לגמרי, זורם, גבוה, מכוון, ואז אתה אומר לעצמך, שבאמת זה הדבר שהכי היית צריך עכשיו, תפילה. המסגרת הזאת שומרת על האיזון שלנו. תודה לכם חכמינו על הנוסח ועל המסגרת.

מכיוון ששאלת על התפילה השבתי על העול לעומת העונג שבתפילה, אבל נכון להיפגש עם כל מצווה ומצווה גם בצד הפנימי שלה. אל תחשוש לכתוב בחופשיות ובביקורתיות.

מאיר