הצטערתי לקרוא את דבריו של הרב שרייבר, שיצר חלוקה שאינה הוגנת בין רגישות אנושית ובין הלכות הטהרה והקדושה. מדבריו ניתן להבין, כי העדפת הפסיקה הידידותית יותר (אשר מעוגנת היטב במקורותינו), פוגעת בהכרח בערכה של המצווה, ובאופן קיומה.

הרב בחר שלא להתמודד באופן ישיר עם השיטות ההלכתיות המתירות טבילה ללא נוכחות בלנית, כולל בקרב רבנים בני דורנו, והתמקד בתגובת הרב פרבר, אשר מוצגת על-ידו כצינית, מניפולטיבית ומסוכנת, ולדבריו:

"לעיתים נדמה כי יש הממהרים להאשים את הרבנים בכלל ואת הרבנות הראשית בפרט באטימות לסבלם של הנשים, אבל אולי הממהרים להקל אטומים לסבל הרוחני שחווה הנשמה בפגימת כל שהיא בקדושת הטהרה והמשפחה?"

אמנם הרב לא דן בשאלה ההלכתית, אך הוא מניח כהנחת יסוד, שטבילה ללא בלנית עלולה לפגום ב'קדושת הטהרה והמשפחה'. אם הבנתי נכון את המושג הערטילאי משהו, כוונתו לטבילה שאינה כהלכה. אמנם כפי שציין הכותב, הוא אינו דן בשאלה ההלכתית, אך יחד עם זאת, הוא ציין כי אפשרות זו אינה עונה על דרישות ההלכה. מניין לאותה טענה תמוהה? על מה מבוססים הדברים? האם למשל, הרב מרדכי אליהו זצ"ל חשוד כמזלזל בהלכה וכמתנגד לממסד הרבנות?

את השאלות כלפי הרבנות יש להעלות באופן מסודר ומכובד, ולא פופוליסטי. הטענה כי פסיקתה של הרבנות הראשית נובעת בהכרח משיקולים הלכתיים טהורים, אף אם אינם מובנים לנו, הציבור הנבער, מופרכת שוב ושוב אחת לשבע שנים, עם התחדש עלינו שנת השמיטה, ומלחמות הכוח הפוליטיות הנלוות בנוגע להיתר המכירה. יתר על כן, המתנגדים להיתר יודעים היטב, כי רובו של העם ירכוש תוצרת חקלאית מחקלאים יהודים, שעובדים בשמיטה! האם הדאגה לכלל ישראל מטרידה מישהו שם למעלה?

אותה הדאגה, הנדרשת כל-כך לכלל ציבור הנשים הטובלות, ואלה הנמנעות מכך, מתפרשת כשיקול לא ענייני בדברי הביקורת של הרב שרייבר. הצגת האפשרות של טבילה ללא נוכחות בלנית כ"שינוי מהמסורת" ו-"שינויים שאין להם אפשרות הלכתית" חוטאת לאמת, וזאת משום שלאורך ההיסטוריה טבלו רוב הנשים ללא בלנית, ולעתים קרובות אף ללא אשה נוספת כלל, וזאת מחמת תנאי החשיכה ששררו בשטח. גם עם הקמת מדינת ישראל, ולמעשה עד ימינו אלה )!!!( ישנם מקוואות רבים במושבים ובקיבוצים דתיים, שם אין בלנית כלל, או שניתנת בהם האפשרות לכל אישה לטבול על-פי בחירתה. מי קובע אם כן, מהי המסורת?

בסיום דבריו יצא המרצע מן השק, והוא תוקף את ארגוני זכויות הנשים, אשר נאבקים בממסד הרבני, "ומדרדרים את גבולות ההלכה לגבולות בלתי הפיכים", לטענתו, שמירה על גדרים וסייגים מעין הנדון נועדה לעמוד בפרץ, ולשמור על ההלכה מפגיעה חמורה זו. ברצוני לשאול, כיצד העדפה של דעה הלכתית אחת על-פני חברתה מהווה הדרדרות של גבולות ההלכה? ומי קובע באילו מקרים יש לקבוע גזרות, סייגים ותקנות לחישוק ההלכה המאוימת?

לחיזוק טענתו האחרונה, הרב הציע לנשים המדוברות להימנע מפעילות פופוליסטית, ולפנות באופן דיסקרטי לרב המקומי, על-מנת לקבל פתרון אישי הולם. מניסיוני בליווי כמה נשים, שאכן נקטו בדרך זו, הן לא קיבלו מענה אישי, שיאפשר להן את הטבילה כרצונן (ועל-פי ההלכה כמובן), אך מעבר לכך, מי יטען את טענתן של העשוקות והשותקות, העוברות מדי חודש חוויה משפילה וטראומתית, ואתה חוזרות לבתיהן ולבעליהן?

==

הרבנית עידית ברטוב היא יועצת הלכה בארגון 'עתים' ופעילה במטה המאבק נגד חוק המקוואות – בו שותפים: ארגון עתים, תנו לטבול בשקט – סיעת ירושלמים, עבודה שבגוף, אדוות, קולך, נאמני תורה ועבודה.