הרב רונצקי בפרקי יומן: איך נצלתי ממוות

לאחר שנאבק כדי לתרום כליה לחולה שאינו מכיר, ימים ספורים לפני ניתוח ההשתלה התגלה סרטן אלים בגופו של הרב אביחי רונצקי. עכשיו הוא מפרסם את הנס שקרה לו. חלק א'

הרב רונצקי בפרקי יומן: איך נצלתי ממוות
  תרומת הכליה שהצילה אותו ממוות. הרב רונצקי (יונתן זינדל/פלאש90)

יותר משנה הוא ניהל מאבק עיקש כדי שיתאפשר לו לתרום כליה לחולה הנאבק על חייו, על אף גילו המתקדם. ברגע האחרון מחולל התסריטים שינה את העלילה – ועם הכניסה להוצאת התרומה מגופו התגלה באורח נס גידול ממאיר, בדיוק בזמן שעוד אפשר להוציא אותו ולהישאר בחיים. הרב אביחי רונצקי מגולל כאן לראשונה את הסיפור המלא, החל מהרצון העמוק להעניק, דרך קבלת הבשורה, השיח האמוני, הייסורים, ועד התקווה וההודיה לה' על חיים חדשים. חלק א'

היומן התפרסם בעלון 'עולם קטן' בשבת פקודי

זה לי יומן המסע השלישי במספר. שני הראשונים עסקו במסעותיי בשביל ישראל ובבית היהודי בצפון הודו. יומני זה עוסק בתיעוד מאבקיי לחיים – חיי אחרים במאמץ לתרום כליה, וחיי שלי במאבק נגד מחלת הסרטן.

החלטתי לפרסם פרקי יומן אלו על אף החשיפה האישית שיש בהם, כדי לנסות להאיר ולו במעט את תמונות עולמו של החולה. להיות לפה לאותם שנעתקות המילים מפיהם מלתאר את עצמת ייסוריהם.

בנוסף, בסיפור המאבק לתרומת הכליה אני מבקש לעורר את הציבור למאות רבות של אנשים שמצפים בכיליון עיניים לנדיבי הלב שיגאלו אותם מייסוריהם ואף יצילו את חייהם בתרומה של כליה.

ליל שבת קודש, פרשת משפטים. מוטל על מיטת חוליי במחלקה הכירורגית בבילינסון.

בחדר חשכה. רק אור דק מבליח מהמסדרון אל תוככי החדר.

קולות מלמול חרישיים וגניחות של חולים בוקעים מהחדרים הסמוכים.

רונית אשתי אומרת את מילות הקידוש ואני עטוף בייסוריי.

מחשבותיי נודדות אל הימים שקדמו.

יום חמישי

נוסע לתל אביב, לוועדת ההשתלות הלאומית, מלא בציפייה דרוכה להופעתי השנייה לפני חברי הוועדה.

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה – בלשון פשוטה הם "גלגלו אותי מכל המדרגות". הביאו ממקורות חז"ל שחיי קודמים לחיי אחרים ובכלל תמהו לדעת מה לי בגילי המופלג

להיכנס לעניין של תרומת כליה, זה הזמן המתאים להשתעשע עם נכדיך, כך חזרו ואמרו.

הגדיל לעשות אחד מהם כשקטע את דבריי ואמר: נראה לנו שהחלטת לעשות מסע צלב

למען תרומת הכליה שלך.

חפוי ראש, בוש ונכלם יצאתי משם אל הרחוב התל אביבי הסואן.

הבנתי כי זו לי התחנה האחרונה והסופית במסעי הארוך לתרומת הכליה.

"הטובים והרעים"

הכול החל כשנה וחצי קודם לכן. שמעתי באקראי שהבן של הרב שפירא תרם כליה.

התפעלתי מאוד מהמעשה האצילי הזה. הנה, בפעולה אחת, כנראה שלא מסובכת במיוחד, אפשר לסייע להצלת חיי זולתך.

הבנתי שיש עמותה בשם 'מתנת חיים' ופניתי לרב הבר שעומד בראשה.

התחלתי בסדרת בדיקות מקיפה שכללה בדיקות דם, בדיקות הדמיה של אזורי גוף שונים ועוד. ימים מספר לאחר מכן ביקש ממני בני עודד שסובל מבעיות רפואיות רבות להתלוות אליו לבדיקה שגרתית במרפאת כליות בשערי צדק. לא הבנתי את הצורך בכך אך נעניתי לבקשתו. כנראה שלבו למוד הניסיון ניבא לו רעות.

נכנסנו לרופא ולתדהמתנו הוא הניח לפני עודד דף עם תוצאות בדיקות מעבדה ואמר: הכליה היחידה שיש לך (האחרת לא תפקדה והוסרה לפני כמה שנים) כמעט אינה מתפקדת והבררה שיש לפניך היא טיפולי דיאליזה או תרומת כליה.

קפצתי ממקומי כנשוך נחש – הנה הכול מתבהר, מה פשוט יותר מלתרום כליה לבנך?

עד מהרה התברר שתהליך התרומה שלי איננו פשוט כלל ועיקר. מה שעמד לרועץ הוא אוטם שריר הלב שעברתי לפני כחמש-עשרה שנים.

טענותיי שאני בריא לחלוטין, רץ למרחקים ארוכים מדי יום, רזה בגופי וצמחוני, לא נשמעו. הרופאים ענו בשלילה ודחו את טענותיי.

לעודד נמצא תורם אחר (חמיו, אמיר הצדיק ממעלה גמלא), ואני, ביודעי שהנני בריא ומסוגל לתרום כליה, החלטתי שלא להרפות ולהמשיך לנסות לממש את רצוני, לתרום כליה למי שזקוק לכך.

המשכתי בבדיקות. את חלקן עשיתי באופן פרטי אצל רופאים קרדיולוגים המומחים ברפואת הלב. המתנגדת העיקרית שאתרום הייתה ד"ר רותי רחמימוב. רותי היא הנפרולוגית (מומחית לכליות) של מחלקת ההשתלות וזו שמאשרת למעשה את התרומות. למרות יחסי הידידות שנרקמו בינינו, היא שללה לחלוטין את הרעיון שלי. אחד מטיעוניה החזקים היה תשובתו של אחד מגדולי הנפרולוגים בעולם שאתו התייעצה בענייני. הוא ענה באופן חד ובלתי מתפשר: "definitely no" – לחלוטין לא.

רופא המשפחה שלנו, ד"ר סודי נמיר הידוע כרופא מגוש קטיף יייבנה וייכונן, גם הוא התנגד נמרצות, וכשראה שאני ממשיך להתעקש אמר לי שאני סתם משוגע. הצטרפה אליו האחות הוותיקה והממונה על המרפאה באלון מורה, שרה הרמתי, וניסתה להניא אותי ממעשה התרומה.

כאן, אני מניח, ישאלו רבים כיצד אפשר להתעלם מהתנגדות גורפת שכזו של מומחי רפואה ולא להטות אוזן לדעתם? ובכן, מכיוון שזכיתי להיות מלומדי בית המדרש במשך שנים ארוכות ובעיקר בעת כהונתי כרב הצבאי הראשי, עסקתי בסוגיה זו של מידת סיכון חייך למען הצלת חיי חברך.

למסקנת ההלכה (שו"ע חו"מ סימן תכו ובסמ"ע ס"ק א) מותר לאדם לסכן את עצמו עבור זולתו, ואף על פי שיש חולקים ואוסרים (ראה בשו"ת ציץ אליעזר) במקרה שלי מהבחינה ההלכתית לא הייתה כלל בעיה, מפני שאחוזי הסיכון היו קטנים ביותר.

ועוד: ההתנגדות לתרומתי נבעה מהבעיה הלבבית שסבלתי ממנה. עקב כך התייעצתי ונבדקתי בידי קרדיולוגים בכירים, והם אישרו את כשרותי לתרומה.

ראש וראשון להם הוא ד"ר בן גל, רופא צדיק שמכהן כראש היחידה לאי ספיקת לב בבילינסון. ראיתי בו חבר לדרך שהיה זמין אליי ממש בכל עת ולדעתו המקצועית היה משקל רב.

רופא נוסף שתמך בי היה פרופ' גידי סהר, ראש מחלקת ניתוחי לב בסורוקה. גם אצלו זכיתי ליחס לבבי ותומך, גם כשרבו הרופאים המתנגדים לכך. הוא שלח אותי לבדיקות הדמיה רבות וכשעברתי אותן בהצלחה כתב לי פרופ' גידי מסמך שמבחינתו אין בעיה רפואית שאתרום כליה.

העולם התחלק אז בעיניי לטובים ורעים. אלו שתמכו בי השתייכו לטובים והמתנגדים לרעים…

האגוז הקשה ביותר לפיצוח היה ד"ר רחמימוב, שלמעשה בידה הייתה נתונה ההחלטה הסופית. התדפקתי על דלת חדרה ולא הרפיתי עד שבאחד הימים החליטה לעשות בדיקה מחודשת של הסוגיה הרפואית שלי.

לאחר זמן שנדמה בעיניי כנצח, החליטה ד"ר רותי לשנות את דעתה ולתמוך בתרומת הכליה שלי. ממש "מאויב לאוהב", כשם סיפורו הידוע של עגנון.

ברדיו כבר החליטו

בני משפחתי – היכן הם היו בכל הסיפור הזה?

מהקולות ששמעתי סביבי חשתי דווקא תמיכה, לאו דווקא נלהבת אך לפחות הסכמה שבשתיקה למהלך הזה.

רחל וענת, מתאמות ההשתלה של בית החולים שעמלות ללא הרף כדי שעוד השתלה תצא לדרך, לאיזה צד הן השתייכו? בשיחות אישיות עמן לא חשתי באהדה לתרומה וענת אף הביעה באוזניי לא אחת את התנגדותה. אמנם למעשה, הן עשו מעל ומעבר כדי לסייע לי, בשקט ובענווה המיוחדים שלהן.

אני זוכר היטב שיחות טלפון שניהלתי מהודו הרחוקה עם רחל, עת טיפסנו רונית ואנוכי על הר גבוה, כדי לשמוע את תוצאות דיון הרופאים שנעשה בענייני. מובן שהתשובה הייתה שהדעות נחלקו.

אני שב לתחילת סיפורי בוועדת ההשתלות העליונה. .

עודי בדרך התקשרו אלי מרשת ב' בקול ישראל ובקשו שאתראיין לתכנית הצהריים ב-12:30. הסברתי להם שבשעה זו אהיה בוועדת השתלות ולכן הקליטו את הריאיון עמי מוקדם יותר. כשהגעתי התברר שהופעתי בוועדה נדחתה מעט כך שהספקתי לשמוע את עצמי ברדיו.

להפתעתי, לקראת תום השיחה שעסקה בענייני דיומא, אמרה המראיינת קבל עם ועדה שהיא מאוד מעריכה את העובדה שאני עומד לתרום כליה. נדהמתי למשמע דבריה, ויחד עם זאת חייכתי לעצמי – כעת הוועדה אינה יכולה לקבל החלטה שלילית, שהרי אמרו ברדיו שאני תורם.

שעת האמת הגיעה.

תמר אשכנזי, מזכירת הוועדה שסייעה בידי רבות, מזמינה אותי להיכנס פנימה.

שוב המראה המוכר – פרופ' מימוני יושב בראש ולצדו פסיכולוג, עורך דין ושאר נציגי ציבור.

טון קולו הרך והנעים של ראש הוועדה העיד על הבאות. הוא בישר לי שאכן הוחלט לאשר לי לתרום כליה וביקש את סליחתי על התנהלותו כלפיי בישיבת הוועדה הראשונה. עוד הוסיף ושאל אם אני מבין מדוע סירב לאשר את בקשתי עד עתה. עניתי במנוד ראש שלילי ואז באחת פרצו כולם בצחוק משחרר שהתיר את המתח ששרר בחלל החדר.

פרופ' מימוני המשיך וסיפר על שיחת הטלפון של ד"ר רותי הנפרולוגית של ההשתלות על אודותיי שהשאירה עליו רושם עמוק, והוסיף עוד לשתף את הנוכחים במפגש אקראי שלו עם ד"ר בן גל הקרדיולוג, שהביע את ביטחונו ביכולתי לתרום כליה.

הודיתי לכולם, יצאתי אל מחוץ לכותלי הבניין וכתבתי לכלל "קבוצת הטובים", אלו שתמכו בי לכל אורך הדרך, מילה אחת בלבד – יש!!!

ערפל

תם פרק א'. ההכנות להגשמת החלום הסתיימו ותרומת הכליה עמדה ממש במרחק של הושטת יד. נותר רק לקבוע מי יהיה המושתל ותאריך לניתוח. דיברתי עם הרב הבר שעומד בראש עמותת 'מתנת חיים' שינסה לזרז את התהליך וכמובן עם רחל וענת ממחלקת ההשתלות.

עד מהרה התברר לי שישנם עיכובים בלתי צפויים וצריך להתאזר בסבלנות – מצרך די נדיר בקווי האופי שלי, בעיקר בימים הללו. המשכתי להתקשר ולתת תזכורות עד שהגיעה שיחת הטלפון המיוחלת ובה התבשרתי שבכ"ב בשבט (1.2) תתקיים הצלבת השתלות.

אני אתרום לאדם מסוים, ואשתו, שאין התאמת רקמות בינה לבין בעלה, תתרום לאיש אחר.

נשמתי לרווחה. הנה עוד כשבועיים תגיע באמת הדרך הארוכה הזו אל סופה ורכבת המאמצים הרבים שהושקעו תיכנס לתחנתה האחרונה.

שיחת טלפון קצרה שהגיעה מרחל מתאמת ההשתלות העיבה מעט על צהלת לבי. מבקשים שתעשה עוד בדיקה אחת, קולונסקופיה (בדיקת המעי באמצעות מצלמה). תוצאות הבדיקה הקודמת שעשית לא היו ברורות די הצורך.

האמת היא שקיבלתי זאת בשוויון נפש. אחרי הכול זו רק עוד בדיקה אחת, ויש כבר תאריך לניתוח שבו אתרום את כלייתי.

ביום שלישי, ימים מספר קודם לתרומה, נקבע לי תור לבדיקת הקולונסקופיה. בשעות הבוקר המוקדמות הספקתי עוד להיכנס למרפאת המושתלים ולעבור בדיקת דם. נפרדתי לשלום מענת מתאמת ההשתלות והיא אפילו לא איחלה לי הצלחה בבדיקה, שהרי באמת זו בדיקה פשוטה שאין עניין להתרגש ממנה.

הורדמתי באמצעות חומר טשטוש ולאחר כשעה אני שומע קול שמדבר אליי מבעד לערפלי הכרתי. הייתה זאת ד"ר אבני שאמרה בפשטות וברוגע: הוצאנו לך כמה פוליפים אך יש אחד גדול שהכרחי להוציאו בניתוח.

הייתי שרוי עדיין בתחום האפור של מעבר לערות מלאה, כך שמילותיה לא הופנמו בי. כשהתעוררתי לגמרי, התיישבתי על המיטה והתאמצתי להיזכר במה שנאמר לי אך לפני רגעים אחדים. בעיקר הדהדה בי המילה ניתוח. למה התכוונו דבריה, לניתוח תרומת הכליה? כיצד זה קשור לד"ר אבני? מסרב להאמין שמתרחש כאן משהו אחר לגמרי, ניגשתי אליה וביקשתי שתבהיר את דבריה, הייתי רדום מעט, את יודעת. היא הביטה בי בשקט וביקשה שאבוא עמה לחדר הרופאים. בעקבותיה נכנס אדם מבוגר כשעל דש בגדו נכתב שהוא פרופסור.

סגרו את הדלת וביקשו שאשב. הרגשתי הייתה מוזרה מאוד. דוק של ערפל שב וכיסה את עיניי. שמעתי אותם שואלים, הגעת ללא ליווי? ואני חושב לעצמי, לשם מה ליווי? באתי לבדיקה שגרתית, ממש לא נחוצה, סתם כך על הדרך…

ואז ד"ר אבני אומרת שוב שאת מה שלא הצליחו להוציא בבדיקה יוציאו בניתוח. התעשַתּי ושאלתי, מה מצאתם בבדיקה? ענו לי: גידול.

איזה גידול? שאלתי. נשלח לבדיקה ונראה, זה לוקח זמן, כשבועיים. אך אני תורם כליה קודם לכן, אמרתי.

הבנתי שמשהו לא מסתדר כאן ואמרתי לפרופסור: ראה נא, הייתי תא"ל בצבא, אמור נא לי בבירור מה מצאתם. הוא השיב לי ביבושת לשון: גידול ממאיר, סרטני.

קו פרשת המים

שבתי למרפאת המושתלים שממנה יצאתי לבדיקה. פינה של ביטחון, של מקום מוכר.

היו שם פרופ' מור, ראש המחלקה, רחל וענת. הושטתי להם את מכתב הסיכום של הבדיקה שתמונת מקום הגידול מצורפת אליו.

פרופ' מור הביט במסמך ובתמונה ופלט שתי מילים: זהו זה, והורה באצבעו על הגידול.

שתיקה עצובה שררה בחדר. ללא אומר ודברים ספקתי כפי אל לבי והלכתי לדרכי.

נסעתי הביתה, לאיתמר.

מסך כבד ירד מאחוריי. קו פרשת מים. ידעתי שאני חייב להתחיל לסדר את מחשבותיי לכדי סימון מטרה, יעדים ותכנית לביצוע. ממש כפי שלמדנו ועשינו בצבא.

בישרתי לרונית את תוצאות הבדיקה והיא ביקשה שאודיע זאת לילדים שלנו. אחד אחד מששת ילדינו קיבל ממני את הבשורה, וכך יחד התחלקנו במעמסה הכבדה הזו.

הטלפון הבא היה לד"ר איילת שחר שהייתה הרופאה שלי בעת שירותי בצה"ל כרבצ"ר. כעת היא בתפקיד בכיר בקופת החולים וביקשתי את עזרתה. ללא אומר ודברים מיותרים היא לקחה על עצמה לרכז עבורי את הטיפול הרפואי.

לר"מים בישיבה הודעתי בכינוס מיוחד ולכלל התלמידים סיפרתי על מחלתי, כשאני נפרד מהם למעשה לתקופה ארוכה.

מיד למחרת נפגשנו עם ד"ר ניר, הרופא מבילינסון, והוחלט על ניתוח להסרת הגידול ביום חמישי, בסופו של אותו שבוע. מרגע הידיעה הראשונה ועד האשפוז חלפו ימים ספורים בלבד.

עולמי הפנימי נע כמרקחה הנה והנה.

חולם בהקיץ על הניתוח הקרב לתרומת כליה, ובאחת מתעורר למציאות של גידול סרטני במעי הגס.

השמועה עשתה לה כנפיים והמון טלפונים והודעות החלו זורמים מאנשים רבים מכל רחבי הארץ. בעיקר נגעו ללבי מילותיהם של פצועי צה"ל, נכי הגוף וגיבורי הרוח, שביקשו לעודדני בשעות הללו. נוספו אליהם בני המשפחות השכולות, שמילת חיזוק אחת שלהם, ערכהּ גדול אלפי מונים משל אחרים. חבריי ללימודים בפנימייה הצבאית שליד בית ספר הריאלי התקשרו בזה אחר זה, וגם הצעירים הנפלאים שפגשנו במסענו להודו ביקשו לאחל רפואה שלמה.

יום רביעי, כ"ד בשבט

בוקר – בדיקות של טרום ניתוח, פגישה עם המרדים ועוד הכנות לאשפוז בערב.

אני נזכר בעצב שאך לפני יומיים הייתי אמור לתרום כליה.

בצהריים נוסע לשיקום בתל השומר להיפרד מחבריי הפצועים שעדיין מאושפזים שם.

יהודה ואוהד שנפצעו קשה מאוד ב'צוק איתן' ויובל, ירין ואוראל שנפצעו בפיגועי דריסה בחודשים האחרונים. אמרתי להם שכנראה לא אזכה לבקרם בשבועות הקרובים.

חוזר לאיתמר. תפילת מנחה אחרונה בישיבה. שב לביתי ויוצא למד"ס קצר, גם הוא כנראה האחרון לחודשים הבאים.

בני המשפחה באים להיפרד ורונית ואני יוצאים את שערי היישוב כשפנינו מועדות לבית החולים – אל הבלתי נודע עבורי, עבורנו.

==

היומן התפרסם ב'עולם קטן' בפרשת פקודי.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
2 תגובות - 1 דיונים מיין לפי
1
את מי מענין הרונצקי הזה, כמי שהתחזה לאיש מילואים
במבצע צוק איתן לא יפלא אם יודע שכל סיפור תרומת הכליה | 15-03-2016 6:50
המצאה של הנוכל רונצקי כפי שהמציא על עצמו לא מעט סיפורים שלא היו ולא ניבראו, אפילו ממחלתו עושה קמפיין, שילך לעשות תשובה ולבקש סליחה ומחילה על כל הנזקים שגרם לפרט ולכלל, איש מחליא מאין כמותו בלי טיפת בושה ענווה וצניעות, יותר מכל הקב"ה מתעב שקרנים רמאים נוכלים גונבי דעת סידרתיים כמו הרונצקי הזה שהיה הרבצ"ר הגרוע ביותר בצה"ל על כן לא האריכו לו את השירות ולאחר התחזותו לאיש מילואים בצוק איתן סולק בבושת פנים משירות מילואים ומי שלא יודע הנוכל הזה התחזה גם במבצע עמוד ענ ן, איש שכל דרכו נוכלות ורמיה, חיצוניותו של אדם לא אומרת דבר וחצי דבר אם אין בו טיפת יושר והגינות,
המגיב חסר הבושה שלעיל
אבי רונצקי איש גדול, יקר ומיוחד במינו | 01-05-2017 2:21
איך אתה מעז להוציא לשון הרע על האיש היקר הזה. לוחם, מנהיג, מחנך, רב, איש דעת ותורה, אדם משכמו ומעלה. תבקש סליחה על כל מה שכתבת עליו, כי כל מה שכתבת הוא שקר וכזב ועזות מצח ואני חושבת שאתה בן אדם מאוד מסוכן לציבור , ובטוח שאתה גם לא שפוי. אבי רונצקי- מדהים. אחד בדורו. שב בפינה, תתבייש ותסתום