אי אפשר להבין את השתיקה.

אי אפשר לקבל את השקט היחסי שעברה לנו כאן, כמעט מתחת לאוזן, אחת ההחלטות ההרסניות שקיבלה ממשלת ישראל בשנים האחרונות.

על פוליטיקאים חבל לדבר. הם תמיד יאמרו אלו האילוצים, צריך להיות פרגמטיים, להבין את המורכבות. וייתכן שמנקודת מבטם הצרה, שמתמקדת בהווה ולא בתהליכים היסטוריים עמוקים, הם צודקים.

אבל איפה הציבור הדתי?

איך הוא לא מבהיר לנבחריו שמבחינתו כל מה שהם לא יעשו יתגמד מול הפשע ההיסטורי לתת ל"אויב מספר אחת של הדת והאמונה" (כלשונו של הציץ אליעזר בפתיחה לחלק ה') אחיזה במקום הכי קרוב לקדושה שיש בידינו באופן מוסכם?

מיד יהיו שיאמרו, אנחנו לא חרדים. אנחנו לא נלחמים על הלכה רק על ארץ ישראל, אצלנו התורה היא בדרכי נעם, בהכלה וסובלנות לכל אדם ודעה. אנחנו לא נכתוב פסק דין חריף ונחרץ כמו שכתב רבה של ירושלים הרב עמאר, שגם התראיין הבוקר לקלמן ליבסקינד וחזר על דבריו הברורים והישרים, שלא מאפשרים להישאר שווה נפש וספק אם יש רב בישראל שיכול שלא להסכים לתוכנם.

אנחנו לא נלחמים, אנחנו לא דרמטיים, כי אנחנו סבבה, נחמדים לכולם.

אך האמת הפוכה לגמרי.

מי שצריך להוביל את המאבק הבלתי מתפשר ברפורמה לגווניה ההרסניים זה דווקא הציונות הדתית. הציבור החרדי רחוק ממגע עם הרפורמים, מקסימום הנזק שהם יכולים לגרום לו זה דקירה בעין כשבאים להתרפק על שריד בית מקדשנו.

אך כל התחזקות של הרפורמה, במלבושיה השונים, פוגעת במישרין בציונות הדתית.

אנחנו הכי נסבול מחדירה שלהם כי אנחנו הרבה יותר נתונים להשפעה של כתבי עת תמימים למראה, מכוני מחקר שמתחזים ככשרים, ואינסוף אפיקי השפעה, ישירים ועקיפים, שדרכם התנועה הרפורמית רוצה להעמיק את אחיזתה בארץ ישראל. לשנות את החברה הדתית, לעקם אותה ולעוות אותה.

החזון איש אמר פעם שכל דור והמלחמות שלו, צריך לדעת במה להתמקד.

בעבר התמקדנו בארץ ישראל, כיום מדינה פלסטינית היא כבר חלום באספמיה. בעבר רבנינו קראו להשתלבות בצבא, בתקשורת, במשפט, בפוליטיקה ובשאר המערכות. כעת התהליך הזה כבר נמצא על המסלולורק צריך לתת לזמן לעשות את שלו.

כיום עיקר המאבק הוא על אופי הזהות היהודית.

החילוניות הרדיקלית, האנטי דתית, נמצאת כיום בעמדת מיעוט וסיכוייה להיות בעתיד הזרם המרכזי במדינת ישראל אפסיים למדי. מנגד, החרדיות הנוקשה מצליחה לשמור על חומותיה אך אין לה שום סיכוי להפוך להיות הזרם העיקרי במדינת ישראל.

שאלת השאלות היא, אם כן, איפה יהיה רוב עם ישראל בעתיד? האם הוא יאמץ את המוטציות שנוצרו בארצות הברית וייבא אותן לכאן, ייתן לרפורמים או הקונסרבטיבים להשתלט על השיח בחברה הישראלית, או שהבסיס של עם ישראל יהיה מחויבות לתורה מן השמים, לקדושת התורה וגדולי ישראל?

זהו שורש המאבק, והרפורמים מבינים אותו טוב יותר מאתנו. לכן הם משקיעים מאמצים כבירים, נוטפי שטרות ירקרקים, בכל החזיתות, כדי לחדור יותר ויותר לתוככי החברה הדתית, לקבל את אותה לגיטימציה שהם כה כמהים לה.

המאבק הוא לא על פיסת כותל, אלא על עתידו הרוחני של עם ישראל כולו, ואם הציונות הדתית לא תלחם, לא תבהיר לנבחריה שזהו קו אדום זועק מבחינתה, עילה להפלת ממשלה לא פחות מסיבות אחרות, ספק אם היא ראויה להתיימר להמשיך לשאת את בשורת המהפכה האמונית.