זילות גדולה אנו מזהים כלפי מושגים שבעבר עצם אזכורם עורר תחושת כבוד. בעידן שבו הכל אפשרי, אין סמכות מוכרת ומקובלת כמעט באף נושא, ובעצם אין מניעה לקרוא בכל שם לכל תופעה, אנחנו רואים בעיניים כלות את מושגינו המקודשים נפרצים לכל עבר.

כשהקים הרב אלי סדן את המכינה בעלי, ובא לקבל את הסכמתו של הגר"א שפירא זצ"ל, התנה איתו שהמוסד המוקם לא ייקרא ישיבה, ואל ייראה הדבר פורמלי בלבד בעינינו, זה לא רק שם להכרה חיצונית, יש לזה משמעויות ערכיות וחברתיות חשובות.

מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו (עפ"י יומא כ"ח ע"ב) – מאז ומתמיד מקומות התורה היוו את עיקר נשמתה של האומה, נקודת חיי הקודש הפנימיים. הישיבות אמנם עברו גוונים וצורות שונות, ממקום למקום ומדור לדור, השתנו תכניות הלימוד, השתנתה הנהגת הישיבות, השתנו התלמידים, ועוד. אבל ישיבה תמיד היתה מקום של קביעות תורה, של התמדה, של השתקעות בעולם רוחני פנימי. מקום שמגדל תלמידי חכמים, חדורי יראת שמים, בעלי ערך מוסרי גבוה, זו הציפייה, וזו הישיבה.

כשיעקב אבינו הלך ללמוד בבית שם ועבר מכנים זאת חז"ל בשם "נטמן", יעקב נטמן שם, לא כתוב שהלך ללמוד, או שעסק בתורה, אלא נטמן- כולו ראשו ורובו, עיסוק מלא בתורה.

בתהליך תחייתנו גם מושג הישיבה מתחדש, כבר בימי הרב זצ"ל באגרתו המפורסמת לרב יצחק אייזיק הלוי (אגרת קמ"ו), הוא מבדיל בין הישיבות של היישוב הישן שאינן מתחדשות, ובין הישיבה ביפו אותה רצה להקים. אבל גם "חדשנותו" של הרב לא באה חלילה להמעיט כהוא זה מעוצמת השקיעה בתורה ובעמלה, כבסיס המרכזי של הישיבה.

הישיבות הגבוהות הציוניות, וישיבות ההסדר, הן המשך למגמה הזו, בתי מדרש העוסקים ימים ולילות בתורה, בגמרא ובהלכה, באמונה ובתנ"ך, ומגדלים אנשי צורה, שספוגים בתורה ומלאים אהבה ועשיה, לתורה לעם ולארץ. הישיבות הללו הפריחו את אזורי ההתיישבות, וכיום ב"ה גם את הערים במרכז ובפריפריה.

לאחרונה ניכרת מגמה מסוכנת, שמשתמשת בשם "ישיבה" שאין כמוהו לחשיבות ולערכיות, כלפי מוסדות שאין מגמתם העיקרית צמיחה בתורה, והם עסוקים בפעילות התנדבותית חשובה, בהעמקת ערכי המדינה, בלמידה נינוחה, בדרך כלל עם פחות עיסוק בגמרא, וחיפוש מטעמים רוחניים בדמות אגדות וחסידות, נסיעות לאומן וכדומה.

אין עיני צרה חלילה, והלוואי שיקומו עוד מוסדות שיודעים לכוון ולהדריך את כל מגוון בחורינו באשר הם, יש בכך צורך ומצות השעה, ואני מניח שיימצאו להם תלמידים למכביר, ורמי"ם טובים שהישיבות מצמיחות.

אבל אל תקראו לזה ישיבה, אל תהפכו את המוסד המקודש ביותר, שתפקידו להצמיח את הדור הבא של מנהיגי הרוח שלנו למקומות שמייצרים חיבור לדת ואהבת תורה. זה חשוב אבל זה לא הלב. ישיבות מצמיחות את לב האומה, כאלה הן צריכות להיות, כאלה הן גם עתה. אם ניתן לחלל את שם הישיבות על מוסדות טובים וחשובים אבל לא ישיבתיים, אנו עלולים למצוא את ישיבותינו הטובות נסחפות אחריהן.

הרי אם בחור בישיבה כיום נאלץ להתמודד עם סוגיה בעיון, שעות ארוכות, עם ראשונים ואחרונים, עם חבורות לימוד ומאמץ רוחני, והנה חברו גם הוא לומד בישיבה, אבל הוא קוטף צוף דבש בדיוני חשיבה בענייני אגדה המושכים את הלב, קצת נסתר וחסידות, וכמוהו גם הוא דוחה את גיוסו, ומצטרף למסלולי הגיוס הישיבתיים, מהר מאד נמצא את הישיבות מתחרות על תלמידים שהיו יכולים לצמוח כתלמידי חכמים, ובחרו בהעצמה אישית, בהתנדבות קהילתית, ובהגעה לנקודות פנימיות.

זילות במושג "ישיבה" (כמו המושג "תורני"), מביאה את הטשטוש ובעקבותיו את דלדולן של הישיבות מעיקר מגמתן. ראוי שיוסכם על כך, שההגדרה של המוסדות התורניים תהיה בהתאם למטרתם, בהתאם לייעודן, ואז, דוקא אז, תהיה היכולת להפנות כל תלמיד למקום המתאים לו בהתאם למצבו וליכולותיו, ולהעמיד את מגוון הכוחות הטובים שלנו במקומם הראוי.

=======

הרב יעקב ידיד הוא ראש ישיבת ההסדר כרמיאל