החובה להגיד קדיש על הנספים עוברת אלינו

ונתתי להם יד ושם

'מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מלך חפץ בחיים. אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו, ובחר בנו מכל העמים. לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים.

ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת בלגיונותיו של המלך, ובאה תשות כח, כביכול, במלכותו יתברך. שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו, ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.

לפיכך מתפללים אנו ואומרים על כל מת מישראל –

'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' – יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך,

'ויתקדש' – בעולמות שברא ברצונו.

ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה.

'וימליך מלכותיה' – שתתגלה ותראה מלכותו בשלמות, ולא יתמעט ממנה חס ושלום…

שאם מלכותו גלויה בעולם –

שלום בעולם וברכה בעולם,

ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם,

ונחמה גדולה בעולם…

(ש"י עגנון 'פתיחה לקדיש')

קדיש עם סלסולים

באחד ממערכוניו המפורסמים, סיפר שייקה אופיר על 'אבו אל בנת'. יהודי 'אומלל' שאחרי תשע בנות מחכה ל'בן זכר'. במערכון מספר 'אבו אל בנת' לחברו אלברט, על התקוות שלו מה'בן זכר'. התקוות עולות ומטפסות ומגיעות לשיא ממש בסוף:

'כל יום ילבש חולצה לבנה מגוהצת,

מכנסים קצרים בלי גומי,

זה יהיה ילד טוב,

יכבד את אביו ואת אימו ואת סבתו, ואת כל השכנים,

בן שמונה ימים – מילה,

שלוש עשרה שנה – בר מצוה, הפטרה, עליה לתורה,

בן שמונה עשרה – צנחנים…

אחרי הצבא – חתונה,

כעבור עוד שנה – עוד בן זכר ואני סבא…

וכשאני אלך לעולמי – קדיש… עם סלסולים…

התשוקה להמשכיות

שייקה אופיר תמצת בשורה וחצי את התשוקה העמוקה של כל אדם להמשכיות. המשכיות שבאה לידי ביטוי גם באמירת קדיש לזכרו. בדרך הטבע, כשאדם מסתלק לבית עולמו, הוא מניח אחריו צאצאים שאומרים עליו קדיש. צאצאיו של האדם מעמידים שם ושארית אחרי הנפטר.

אבל, לא הכל זוכים.

נאמר קדיש על עצמנו

'אכזריות הנאצים לא ידעה גבול. ואולם, אף שכבר לא אכלו 4-3 ימים ואף טיפת מים לא באה אל פיהם, המשיכו יהודי שידלוביצה לנחם איש את רעהו: "הם יכולים לנצח רק את הגוף אבל לא את הנשמה… "

הרכבת היתה סגורה מבחוץ בגדר תיל. הקרונות היו חתומים כפי שרגילים להוביל בהמות לשחיטה. באחד הקרונות הדליק ר' יצחק שטיינמן נרות ופנה ליהודים שסביבו: "כיון שלא נותר איש שיאמר קדיש אחרינו, נמלא את חובתינו האחרונה ונאמר קדיש על עצמנו… יתגדל ויתקדש שמיה רבא…".' (מתוך 'אני מאמין')

חובה על כולם לומר קדיש

'עם הקמת מדינת ישראל קבעו הרבנים הראשיים לישראל, הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל את יום עשרה בטבת ליום אזכרה לחללי השואה… חובה על מי שאין לו אב או אם, לומר ביום זה קדיש על אותם ששת המיליונים אשר נהרגו בשואה ובתוכם מיליון וחצי ילדים ותינוקות אשר לא הותירו אחריהם מי שיאמר עליהם קדיש.' (הרב ישראל מאיר לאו בראיון לפני כחמש שנים)

בשנתיים האחרונות קיבלתי מספר פניות לקראת עשרה בטבת. תוכנם זהה: 'הדור הראשון והשני נשא את לפיד הקדיש במשך שישים שנה. עכשיו תורכם. גם אם אינכם מכירים אף קרוב שנהרג בשואה, אל תכבו את להבת הקדיש'. אותם פונים מספרים בהתרגשות על זיכרון הילדות שלהם כשבית כנסת שלם אמר קדיש על ששת המיליונים.

השתכנעתי. קבלתי על עצמי בלי נדר ליטול את הלפיד ולומר ביום שלישי הקרוב, עשרה בטבת, קדיש על גרשון, שמואל, יעקב, בנימין, וייכנה, צביה, ובתיה – האחים והאחיות של סבא וסבתא, ועל ילדיהם ועל כל המיליונים האחרים שנספו ולא השאירו שם ושארית. לפיד הקדיש לא יכבה.

'ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם,

טוב מבנים ומבנות.

שם עולם אתן לו,

אשר לא יכרת.'

(ישעיהו נו)