דין תורה: הקבלן היהודי יישלם אלפי שקלים לפועל הערבי

גזענות? אפליה נגד ערבים? לא בבית הדין לענייני ממונות בשדרות. גי'בריל חושייה, ערבי תושב חברון, עבד כמה חודשים אצל קבלן יהודי מאיזור הדרום. בבוא עת קבלת המשכורת לו ולפועליו, הביא לו הקבלן צ'קים שכולם חזרו. חושייה, החליט לתבוע את הקבלן אבל לא בבית המשפט, שם גלגלי הצדק טוחנים לאט, אלא דווקא בבית הדין הרבני לענייני ממונות בשדרות.

מדוע דווקא שם? ובכן, ג'בריל חושייה עשה כמה עבודות בישיבת ההסדר בשדרות שם הוא נפגש עם רבנים ותלמידים מהישיבה והוא האמין שרבנים ואנשי הלכה יעשו עימו צדק.

הקבלן היהודי הסכים לקיים את הדיון בבית הדין, לטענתו, הוא פשט את הרגל ואין ביכולתו לשלם לחושייה. בית הדין בחר לצדד בחושייה ולא לקבל את גירסתו של הקבלן. חובו של הקבלן כ- 40 אלף ש"ח ישולם בתשלומים לנתבע.

הרב אריאל בראלי, דיין בבית הדין בשדרות מנמק את פסק הדין: "מאחר והקבלן חתם על כתב בוררות המסמיך אותנו לדון על פי דין או פשרה עשינו משהו חריג ונתנו לגוי זכויות כמו ליהודי. בדין תורה יש אפשרות לעשות דין או פשרה. במקרה של ג'יבריל, שיתפנו שיקול דעת של פשרה. פשרה – נותנת מקום לשיקול דעתו של הדיין איך הוא רואה את המציאות גם אם אין לו ראיות חותכות.

לדברי הרב בראלי טענתו של הקבלן היהודי שהוא פשט את הרגל אינה נכונה.
"הערכנו שהטענה של הקבלן לפשיטת רגל אינה מדויקת, ושיש לו עדין עבודות בעיר, ולכן פסקנו שהוא חייב לשלם לג'יבריל כל חודש סכום קבוע עד שיסלק את חובו. אם היינו הולכים לפי הדין הרי אדם שאין לו ממון אי אפשר לחייבו, אולם לא בחרנו בדרך זו.

"בא אלינו אדם בתום לב ומבחירתו מתוך אמונה שנעשה צדק, חושייה פנה אלינו כי הוא חשב שיקבל על פי דין תורה את כל הזכויות המלאות. אם הוא היה יודע שעל פי ההלכה הוא ייצא מקופח הוא לא היה בא".

הרב בראלי הוסיף ואמר כי העובדה שערבי תושב חברון בוחר לפנות לדין תורה יש בזה "התגשמות של חזון אחרית הימים":

"מי שבא לדין תורה הם על פי רוב אנשים שמעדיפים להיות נאמנים לדין תורה. וזה בדרך כלל אנשים דתיים. גם חילונים דיי נדיר לראות פה. העובדה שהוא בא לכאן מבחירה שלו זו התגשמות של חזון אחרית הימים בו נאמר שכל הגויים יעריכו את תורת ישראל".

ג'יבריל חושייה אמר אחרי קבלת הדין כי הוא מקווה לראות את משכורתו לקראת חג הרמאדן הקרב ובא. "עשיתי עבודה ונתנו לי מילה, אבל כשהסתיימה העבודה אמרו לי אין כסף. כל יום אמרו 'אולי מחר', 'אולי שבוע הבא'. אני לקחתי פועלים. הייתי צריך לשלם להם. הצ'קים שנתנו לי בסוף חזרו כולם. מכרתי את מה שהיה לי בבית את הזהב של האישה ואת הטלויזיה כדי לשלם חובות.

"סיפרו לי על הישיבה בשדרות ועשיתי שם עבודה וכך הכרתי אותם. ידעתי שאני מאמין להם יותר מאשר ליהודים האחרים, והם נותנים לי יותר כבוד מיהודים אחרים. אני הייתי מרוצה מהם. הם מתייחסים יפה. מדברים יפה. עוד מעט יש לנו חג הרמאדן ואני מקווה לקבל עד אז את הכסף".