כמו לא מעט מחברי בוגרי החינוך הדתי לאומי, יש לנו מקומות בילוי מעט מוזרים.

"סליחה, יש לך את  הספר 'על קיר הברזל' של ז'בוטינסקי? " נשמע קול מוכר מצדה השני של החנות. בחנות הספרים הישנים ברחוב קינג גורג' פגשתי את חברי מהישיבה ומקורס הקצינים שבא גם הוא לחפש ספר נוסף  למדף הספרים.

אני אישית, מגיע כבר בפעם השלישית להתעדכן אם כבר הגיעו סדרת 'יומני הרצל'. שנינו, חברי ואני מצאנו את מבוקשנו- ציונות מודל תש"ח שמשום מה אנו מתעקשים לשמר אותה מפני מודל מתקדם  וראוי יותר.

בדרך הביתה בעודי עדיין מתרגש על ההישג העצום במציאת הספרים, וכיצד אמצא זמן לעיין בהם במהלך ימי השבוע העמוסים, התחילו לעלות  הרהורים וספקות; האם באותה השתוקקות חיפשתי לקרוא את כתביו של הרב אלקלעי?!

האם כשפרסמו לאחרונה את הספר 'דרישת ציון' של הרב קאלישר הייתי בין הראשונים להזמינו כפי שהתקשרתי לחנות שישמרו לי את הביוגרפיה  החדשה על גולדה?! האם יומן מסע המחנות של הראי"ה קוק אינו  מלא  תוכן לפחות כמו יומן מסעותיו של הרצל?!

נבהלים מעצמנו

הציונות הדתית והאמונית בעלת החזון וה'אורות' נבהלת מעצמה. מייסוד המדינה ועד היום בחרנו למקם את דרכנו וכוחנו הציבורי ב 'אמצע' –  בין לבין. בשפה הצבאית קוראים לזה למל"מ, ראשי תיבות – לא מועיל לא מזיק. בחרנו במודע או שלא במודע לא להעיז. בחרנו לפחד ולהציב אלטרנטיבה ערכית וציבורית לתפיסות המסבירות את עצם קיומנו רק כ'מקלט פיסי בטוח' חסר  משמעות ותוכן.

גם כשאנו מניפים את דגל ההתיישבות ושלמות הארץ בגאון, את הנימוק האמיתי השארנו במילים הגבוהות בבית המדרש. בחרנו ציבורית ותקשורתית להשתמש במילים 'ביטחוניסטיות ' – בדוגמת מפות צבעוניות המציגות את המרחק הקצר בין כפר סבא לקלקיליה במקום לדבר ללב היהודי "זכותנו על ארץ האבות".

בצורה בלתי מובנת המילה 'ציונות'  בתרבות החברתית של הציבור הדתי לאומי עדיין משויכת לחלוצים הסוציאליסטים ולא ל'ציון'.  בבתי המדרש לומדים 'אורות ישראל ותחיתו' וכתבי הרב קוק זצ"ל, אך מול המושג דמוקרטיה, ה'מדינה היהודית' של הציונות הדתית מנסה למצוא תירוצים מגומגמים למה היא מתכוונת.

קול ברור

במציאות כפי שכולנו מכירים, יש צימאון אדיר לשמוע דברים אמיתיים גדולים וקטנים כאחד. תרבות 'האח הגדול' אמנם השתלטה על מסכי הטלוויזיה והאינטרנט, אבל השכל הישר, הציוני והיהודי של הציבור לא נכבש עדיין. לבחור הממוצע מגבעתיים שרוצה להבין מה הסיפור של הדתיים הגזענים שמסתובבים בהרי השומרון ונאבקים בתופעת המסתננים מסודן, לא ברור מהי האלטרנטיבה הערכית לתפיסתו.

בכדי שמדינת ישראל תצעד לעבר ה 'מדינה היהודית', צריך לדבר בקול ברור. לא נוכל עוד להסתתר עוד  מאחורי   הרצל וז'בוטינסקי, הציבור הישראלי מחפש משהו עמוק יותר וגדול יותר. התורה חז"ל ומורשת ישראל, יודעים להציב משנה ברורה בכל הסוגיות והציבוריות.לא מעט אנשים בישראל מחכים לציונות הדתית שלא תגמגם עוד.

אי אפשר עוד להתחמק, הציבור הדתי לאומי רבניו ומנהיגיו נדרשים לדבר בשפה ציונית ואמונית שתתאים אמנם לשפת העם, אך תייצר אלטרנטיבה ערכית ותמלא את הוואקום שנוצר.

==

יוני שטבון הוא יו"ר תנועת "רעננים".