המסע שלי ושל ארז לב ארי (שלמען הסר ספק אינו מודע כלל להליכתנו המשותפת) החל לפני שנתיים בערך במועדון חיפאי. את ארז לא הכרתי כלל וגם לא את שיריו, אפילו לא "אנה אפנה" שהיה מוכר מסדרת הטלויזיה.

למרות זאת, כשחברה הציעה לי לבוא ידעתי שיש אנשים שכדאי להגרר אחריהם ובאתי, אפילו הבאתי איתי עוד חברה. את הדיסק "שמחת הפרטים הקטנים" קנינו שלושתנו בסוף ההופעה שזכורה לי עד היום לפרטי פרטים (קטנים ומשמחים). לפני כמה חודשים נוסף אליו דיסק שני – "ארגמן" המשובח.

ביום חמישי, הצליחו שוב ארז לב ארי ושיחתו האינסופית לפני הקב"ה לתפוס אותי לא מוכנה. אחרי כמה שיתופי פעולה מהם נהניתי מאד (דוגמת האירוח אצל דניאל זמיר, שהכתיר אותו כ"ארז לב הארי"), כמעט הצלחתי לשכוח את אופיו הייחודי – אופי של אדם שנמצא כל מילה וכל אקורד בתהליך מתמשך של תשובה.

פתיחת ההופעה בשיר "ביום אקרא מהר ענני". כבר כאן הבנתי שלא הגעתי להופעה של ארז לבדו, אלא של הלהקה כולה. ארבעת כלי המיתר, כל אחד מהם מעורר יותר מהשני, עומדים בשורה הקדמית. מאחוריהם התופים, מעוררים אף הם…

"בעתיד לבוא", השיר השני, הזכיר לי מאיפה אני באה ולאן אני הולכת. כשארז שר "אני תינוק שנשבה", זה לא נשמע כמו בדיסק וכדאי להגיע להופעה ולו רק בשביל החלק הזה. אחריו הוא מוסיף את "בוקר טוב עולם חדש שלי… החלפתי בגדים" וכאן כבר התעוררה לי שאלה.

זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה לעמוד על אופי הקהל של לב ארי: מלים כאלו, של תשובה מתמשכת, מתאימות לי מאד – אך מה מביא אדם שאינו חובש כיפה, והיו כאלו לא מעט בקהל, אל ארז? מה גורם לשיר "בסוף היום זה רק אני וזה רק את והילדים" אני מבינה. איפה נכנסת התוספת של "ואלוקים", אצל אדם כזה?

את המטרה הזאת הצבתי לפניי אתמול בהופעה- למצוא את חליל הקסם של ארז, את היופי שבאמצעותו הוא מוליך את כולם איתו. אותי, את חברותי החילוניות, אפילו את גלגל"צ.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שארז הוא רוקיסט. במלוא מובן המילה. אין כמעט שיר שלא מכיל שלוש גיטרות (רגילה, בס וחשמלית – אריאל אביזוב, לב ארי ועמוס פרידמן, בהתאמה), תופים (יהודה מונסונגו) ו…כינור (אורן צור המוכר לנו גם מ"הלב והמעיין").

מפתיע? לא אצל ארז. אומנותו של לב ארי היא חיבור אלמנטים המוכרים לנו מהתורה הקדושה לדברים יפים שמחוצה לה. ואיך אומרים? באמנות כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. דומה הדבר במופע הזה, שהרמוניה אופפת אותו:

שירים עם מילים קסומות כמו "ואור ירח עליי זורח" ("רק תאמין") שמתחילים רגועים ומתעצמים לצד כינור מלודי שפותח את "שמחת הפרטים הקטנים", ושניהם מלווים בתופים בצורה שהיא לעתים עדינה ולעתים רוקיסטית.

נגינה משותפת שמתמשכת לא מעט ועדיין פחות מדי (ב"אל תפחד" וגם ב"מתוך האפלה"). המנונים כמו "מה אעשה" (הדרן ראשון) ו"דבר איתי" שבוחנים את הרובד העמוק ביותר שבקשר בין בני האדם ומקבלים ביצוע נוגע ללב שמרגש כמעט כמו בפעם הראשונה.

וכמובן, החלק החשוב ביותר (לעניות אוזני), סולואים אינסופיים של כל אחד מהמופלאים הללו, שכאילו נכתבו במיוחד לימי השובב"ים – צינור (או שמא אומר "כינור"?) ישיר ממש אליו יתברך. זה פשוט נפלא, איך שהם נותנים אהבה וכבוד למוסיקה – כמה פעמים שמעתם אמן אומר באמצע שיר "תעשה עוד פעם את הסולו הזה" או פשוט ממשיך את הניגון בלי לסמן לעצור?

שני ההדרנים הנוספים, "עיר מקלט" (של אהוד בנאי) ו"ליבבתיני" עברו מטמורפוזה למשהו שמחייב קימה מהכסא. כשהוא מעביר הילוך לחמישי טס ארז בכיוון שונה לגמרי, שגבל בפריצת גבולות מבורכת והשאיר אותנו עם טעם של עוד.

אחרי חליל קסם כזה אין ספק שגם מי שלא נסחף בקלות רוצה לנוע. בכל זאת, יש אנשים שכדאי להגרר אחריהם.

צפו בקליפ: ארז לב ארי – מה אעשה?

[[[http://www.youtube.com/watch?v=EXSe-vixsiE]]]

ארז לב ארי במופע "ארגמן". ט"ז בטבת.