בניגוד לבנות הסוברות שבגיוסן לצבא הן תורמות למדינה, הרב אמר שבאמת הן מביאות חורבן למדינה. יש אנשים שאינם מבינים למה.

טוב מאוד. ההודעה מלאת הענווה שלא מבינים היא הפתח ללימוד. שהרי אם אדם סובר שהוא מבין את הכל, הוא לא ילמד ומתוך כך לא יתעלה.

כוונתם שהם סוברים להיפך.

עוד יותר טוב. אם אדם מעצמו סובר כמו מה שכתוב בתורה, אז סימן שלא הבין את התורה, שהרי התורה לא ניתנה לטיפשים אלא לחכמים, כלומר מה שאדם יכול להבין לבדו משכלו, לא ייכתב בתורה, אלא רק מה שהוא מעבר לשכלו של אדם, לכן אם יש אדם שמעצמו לא סובר כמו התורה, זו סיבה עוד יותר חזקה שעליו ללמוד תורה.

אבל יש רבנים שלא סוברים כמו הרב שאסור לבת להתגייס לצבא. האם בת יכולה לסמוך עליהם?

קודם כל, לא אני הדל פוסק בזה. ובכלל איני פוסק. כדי להיות פוסק יש להיות תלמיד חכם גדול. אלא אני הדל מביא את דברי הפוסקים. הרי אתה יודע זאת היטב, שכל תשובה שאני נותן, בין שאני מציין מקור, בין שאיני מציין מקור כי אני ממהר או כי שכחתי, אז אתה משלים את המקור בעריכתך. שנית, מה שיש רבנים שאומרים דבר מה אינו קובע הלכה. כאשר יש דעות שונות בין רבנים, אז מכריעים על פי רוב מנין ורוב חכמה. בשאלה שלנו כל הרבנים אוסרים מלבד בודדים, וכל כך גדולי הדורות. כמובן אנו מכבדים גם את הרבנים שמתירים, אך אין הלכה כמותם. כאשר רבונו של עולם מסר את התורה למשה רבנו, הוא גם מסר לו כיצד להכריע כשיש מחלוקת: רוב מנין ורוב חכמה.

לגופו של עניין, למה דווקא גיוס בנות מביא חורבן לאומה?

לא דווקא עבירה זו, אלא כל עבירה מביאה חורבן. עבירה אינה רק מעשה נגד רצון ד' חלילה, אלא מעשה שמטמא, שמקלקל, שמזייף את הטבע האלקי הנטוע באדם, ומתוך כך מחליש אותו ומחריב אותו. זה נכון לגבי כל מצוה, קל וחומר לגבי פגיעה בתמימות הצניעות, שהוא ענין מרכזי בקדושת האשה, וקל וחומר בצבא, שהרי דווקא שם כתוב: "כי תצא למלחמה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע… כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג י-טו).

אבל מה לענות לבת האומרת: אני יודעת שהרבנים אוסרים אבל אני חשה תשוקה גדולה לשרת בשצבא?

בעיה ידועה וישנה שאדם משועבד לרגש שלו ולא נמשך אחרי דבר ד'. זו חולשה. אדם צריך גבורה. קל וחומר שעם הקם לתחיה ומסובב אויבים צריך גבורה. כניעה לרגש, לתשוקה, לגעגועים, זו חולשה, ועל אדם להודות לעצמו שהוא חלש, ולעשות תשובה, ולא להפוך את החולשה לאידיאל, כמו שעשו הנוצרים. הם ראו שמצוות התורה ניתנו מפי הגבורה ודורשות גבורה ולכן בטלו אותן. עיין רמב"ם מלכים סוף פרק יב.

בת ההולכת לצבא – זו חולשה? ובן שהולך – זו גבורה?

כן. בן שהולך זו גבורה. אשרינו שזכינו לחזור לגבורתנו. אבל בת שהולכת זו חולשה. או במילים אחרות, הגבורה חזרה לעם ישראל, אבל בת זו, במקום להשתמש באותה גבורה לעבוד את ד', משתמשת בה כדי ללכת נגד דבר ד' ,כי היא חושבת שבכך יוטב לה, וכמובן היא טועה, כי דבקות בד' מוסיפה לאדם ברכה, עוז וגבורה, כיון שהמצוה אינה זרה לאדם, אלא גנוזה בטבעו.

אז יש לבוז לאותן בנות שמתגייסות לצבא?

חלילה. יש לאהוב כל יהודי ולכבד כל יהודי. יש רק לרחם עליהן על כך שאינן מבינות כמה זה מזיק למדינה ולעם ישראל.

אז אולי מתוך רחמים יש לתת להן לעשות כרצונן ולא לומר כלום?

ודאי שיש לרחם עליהן על הבנותיהן המוטעות, אבל מה אשם בכך כלל-ישראל?

יש טוענים שהרבנים שאוסרים גיוס בנות אינם מכירים את המציאות? הרי הרבה בנות כן הולכות לצבא?

זו טענה דמגוגית ידועה, שהשתמשו בה רבות נגד מרן הרב קוק, גם מצד החרדים, גם מצב החילוניים. אבל זה סימן טוב. כאשר לא יודעים מה לענות לאדם לגופן של הטענות, אז מנסים טענות לא לענין. אכן זה סימן טוב. כאשר עונים שלא לענין, סימן שאין מה לענות לענין. בודאי ידוע שבנות רבות הולכות לצבא, אם לא, לא היה צורך לדבר על זה. אבל האמת לא נקבעת על פי מה שנשים עושות או על פי מה שגברים עושים, אלא על פי דבר ד'. אנחנו לא משועבדים לתופעת העדר, אלא יודעים שיש אמת מוחלטת, והיא נמסרת לנו על ידי ריבונו של עולם.

אבל אם הבנות ממילא אינן משתכנעות, למה לדבר על זה?

בנושא זה, כמו בשאר נושאים, עם ישראל מתחלק לשלושה חלקים. יש בנות שמתעקשות ללכת לצבא, ושום דיבור של תורה יעזור. יש בנות השומרות על תמימות הצניעות שלא עולה על דעתן שניה אחת ללכת לצבא. ויש בנות באמצע שמתלבטות. עבורן חשוב לדבר. וגם עבור הצנועות, שכידוע יש תמיד צורך לחזק את המחוזקים.

יש ארגונים פמיניסטיים שמתנגדים לגיוס חרדים לצבא, כי זה ידחוק את הבנות החוצה.

ניתוח יפה מאוד. נקוה שכן יהיה.