"אני מרשמלו מבחוץ וברזל מבפנים": נשות השכול פותחות הכל

פרק מיוחד ומרגש של 'הדתיות האלה' איחד 4 נשים ממשפחות השכול לשיחה על הכול.

המציאות הישראלית של השנה האחרונה יצרה תופעה חדשה ומורכבת: משפחות שכולות ומשפחות חטופים שהפכו, בעל כורחן, לדמויות ציבוריות דומיננטיות. הן כבר לא רק סמל שקט בימי זיכרון, אלא שחקניות פעילות בזירה הציבורית, בוועדות הכנסת ובתקשורת.

בשיחה עלו השאלות הקשות על החיבור שבין הכאב הפרטי לזירה הפוליטית והחברתית.

הקול החדש של השכול: כשכאב, טראומה ופוליטיקה נפגשים סביב שולחן אחד

"הפכנו לסלבס בעל כורחנו"

איילת סמרנו, אמו של יונתן (יוני) סמרנו הי"ד, תיארה את המציאות האבסורדית שבה היא נמצאת. היא שיתפה בסיפור מקומם על אירוע ליום האישה אליו הוזמנה, שבוטלה ברגע האחרון כי המארגנות "חיפשו סיפורים שמחים". "השכול הוא חלק מהחיים שלנו במדינה הזאת... הלוואי והייתי האמא האחרונה", אמרה בכאב. עבורה, המאבק נגד ה-UNRWA והחזרת בנה הוא לא בחירה, אלא משימת חיים.

הדס כהן, שאיבדה את שתי אחיותיה ואת אחיינה ב"מיגונית המוות", חיזקה את התחושה שהשכול נוכח היום בכל יום ולא רק בטקסים הממלכתיים. היא תיארה את השליחות שביציאה לפרונט: "אם ישמעו אותי יותר ואני קול של מישהו אחר – אז זה המקום שלי ואני צריכה לעשות אותו".

בין "מרשמלו" ל"ברזל": המהפך של ללי דרעי

ללי דרעי, שאיבדה את בנה סעדיה יעקב הי"ד, הייתה דמות מוכרת עוד לפני האסון, אך היא מעידה כי מאז נפילתו הכל השתנה. "בחרתי בשביעי לאוקטובר לסתום את הפה... הרגשתי שהייתי חלק מהפירוד", הודתה בכנות. כיום, היא פועלת מתוך תחושת מחויבות לבנה: "סעדיה יושב לי על הכתף... אני כל כולי מרשמלו מבחוץ וברזל מבפנים".

ללי דוחה את הטענה שהשכול מעניק לה זכויות יתר: "זה שהבן שלי נהרג לא הופך אותי למשהו יותר קדוש... הקול שלי לא שווה יותר".

הצוואה של נבו: "בלי פוליטיקה"

איילת פישר, אמו של סרן נבו פישר הי"ד, סיפרה כי בנה השאיר צוואה מפורשת שלא לערב פוליטיקה בלווייתו, והיא משתדלת לפעול ברוח זו. "היתרון היחיד שלי הוא שעברתי את הנורא מכל ואני יכולה לעמוד על הרגליים ולתת כוחות", אמרה.

היא בחרה להעביר שיחות לחיילים ולתלמידים כדי לחזק את רוח הלחימה, למרות המחיר האישי הכבד.

פוליטיקה או שליחות?

הדיון הפך לטעון כאשר עלתה שאלת הניצול של משפחות השכול על ידי מפלגות פוליטיות. המשתתפות הביעו חשש מהשימוש הציני בדמויות "נוצצות" מהשכול לצורך אלקטורלי. ללי דרעי, ששמה עולה בהקשרים פוליטיים, הבהירה: "אני לא בובה על חוט... אני אכנס לזה רק אם אדע שאני עושה טוב לעם שלי".

בנוגע לביקורת הציבורית והתקפות על משפחות שכולות (כמו במקרה של איריס חיים), המשתתפות הסכימו כי דברים כאלו מעידים יותר על המבקר מאשר על המבוקר. "אחרי מה שאיבדתי, דברים פשוט מחליקים... זה לא שווה את היחס", סיכמה הדס כהן.