הוא שוכב שם, במיטה שבקצה המחלקה הפנימית או בפינת המסדרון, והקול שלו בקושי נשמע. הגוף חלש, הדיבור כבד, והוא מנסה לקרוא לאחות או לרופא שעוברים בסערה ליד המיטה שלו.
כואב לו, או שהוא סתם צמא, או שהוא צריך עזרה בסיסית. אבל המסדרון סואן. הצוות הרפואי, שעובד בתנאי עומס בלתי אפשריים, ממהר למקרה הדחוף הבא. והקשיש? הוא מחכה. הוא לא יצעק, הוא לא יאיים, הוא פשוט ייסגר בתוך השתיקה של עצמו.
כל מי שביקר לאחרונה חבר או בן משפחה מבוגר בבית חולים מכיר את התחושה הזו: המציאות המערכתית המורכבת מייצרת מצב שבו איכות הטיפול בקשיש מושפעת לעיתים קרובות מרמת הנוכחות של המשפחה שלו.
אם יש לקשיש ילדים או נכדים שמנהלים משמרות סביב המיטה, שנמצאים שם כדי לשאול, לבקש ולדאוג בצורה אישית - הדברים נראים אחרת. אבל אם המשפחה לא שם ברגעים האלה, או שאין לו מישהו קרוב שיתווך עבורו את המציאות? אדם מבוגר וחלש נוטה, מעצם טבעו של עומס, להידחק לסוף התור.
שח לי לאחרונה פרופסור בכיר, מנהל מחלקה פנימית באחד מבתי החולים המובילים, בשיחה כואבת וכנה על השחיקה במערכת. הוא אמר לי משפט מריר שמלווה אותי מאז:
"תשמע, ברמת העומס הנוכחית שלנו, התרופה הכי יעילה לקשיש בבית חולים היא לא תמיד רפואית. התרופה הכי טובה היא נכד עקשן שיושב ליד המיטה ולא זז. בלי הגב האנושי הזה, המערכת, פשוט מתוך חוסר כוח אדם, מתקשה לראות את מי שלא צועק".
הטבע האנושי מול השקט של הפנימית
בתפקידי בארגון 'מזור', העבודה היומיומית שלי ושל הצוות מושתתת כולה על שותפות הדוקה, הערכה עמוקה וייעוץ שוטף יחד עם הרופאים והצוותים הרפואיים. אנחנו רואים מקרוב את מסירות הנפש שלהם, את הלילות ללא שינה ואת המלחמה שלהם על כל מטופל. הביקורת כאן היא לא עליהם - היא על שטח מת אנושי ומערכתי שכולנו שותפים לו.
זה לא עניין של תקציבים בלבד; זה עניין של פסיכולוגיה אנושית. תראו מה קורה כשמגיע לחדר המיון פצוע מתאונת דרכים קשה או מאירוע ביטחוני. המערכת כולה נדרכת ברגע. האדרנלין עולה, בכירי הרופאים רצים במסדרונות, ונלחמים על החיים שלו בדרמה עצומה. זהו טבעו של אדם - הדרמה, הנעורים והדחיפות המיידית מגייסים את כולנו באופן אינסטינקטיבי.
אבל מטרים ספורים משם, שוכב לו סבא מבוגר עם מחלות רקע מורכבות. שם אין דרמה, אין אדרנלין, ויש בעיקר שקט חלש. מול החולשה השקטה הזו, הנטייה האנושית הטבעית היא להוריד הילוך. לא מתוך רוע, חלילה, אלא מתוך שחיקה והרגל. החלש והמבוגר הופך פחות "נראה", פחות מעורר את יצר המלחמה הרפואי הדרמטי, ודווקא שם אנחנו עלולים להרים ידיים מוקדם מדי, בלי לשים לב בכלל.
להחזיר את המבט אל מי שקולו נחלש
אנחנו חברה ערכית מאוד, בטח בציבור שלנו. אנחנו יודעים להתרגש ולזעוק מכל הלב בימי הרחמים והסליחות: "אל תשליכני לעת זקנה". הציווי התורני של "ומפני שיבה תקום והדרת פני זקן" לא נכתב עבור רגעים קלים. התורה מכירה את נפש האדם ויודעת שהנטייה הטבעית היא להביט אל החזק, אל היצרני ואל המהיר, ולכן היא מצווה עלינו אקטיבית - לעצור, להדר ולראות דווקא את מי שכוחו כלה.
המבחן האמיתי של הערכים הללו לא נמצא בין כותלי בית הכנסת, אלא בתוך השגרה השוחקת של בתי החולים. בהשקפה היהודית, כל רגע של חיים וכל מניעת סבל, גם הקטן ביותר, של אדם מבוגר - הם ערך עליון.
הצוותים הרפואיים זקוקים לעזרה שלנו, המשפחות והארגונים, לא כחוליה שמבקרת אותם, אלא כגב תומך שמחזיר את המבט אל המטופל השקט. אנחנו ב'מזור' נמשיך לעבוד יד ביד עם הרופאים, לייעץ, לכוון ולהיות שם עבור המשפחות כדי לוודא שאף אדם לא יישאר שקוף. אבל האחריות היא של כולנו כחברה: להזכיר לעצמנו, גם בתוך העומס והשגרה, שההורים והסבים שלנו הם השורשים של המקום הזה, והכבוד שלהם ברגעי החולשה הוא הדמות המוסרית והיהודית של כולנו.
==
נחום פראנק הוא מנכ"ל ארגון הייעוץ הרפואי 'מזור'
תגובות