בפרק 42 של סינמה שו״ת, פודקאסט הקולנוע של אתר סרוגים, מארח אבי לודמיר את הבמאי והתסריטאי אסף ברנשטיין לשיחה על קולנוע ז׳אנר, על פחד, ועל הדרך הארוכה שבין ילד שמעריץ את ברוס לי לבין במאי שעובד עם HBO והולו.
להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים - לחצו כאן
ברנשטיין מספר שהחיבור שלו לקולנוע התחיל בגיל ארבע, כשאמו לקחה אותו לראות סרט של ברוס לי בקולנוע בהרצליה אחרי שהרביצו לו בגן. לדבריו, באותו רגע הבין שהוא רוצה להיות “בצד של הקוסמים”. מאז הקולנוע הפך לאובססיה מוחלטת. הוא גדל בבית של כותבים, עם אב משורר ואם סופרת, אך דווקא הכתיבה הפחידה אותו במשך שנים, בעוד שבימוי הרגיש עבורו כמו המקום הטבעי.
את לימודי הקולנוע עשה ב NYU, בית הספר לקולנוע בניו יורק, אליו התקבל לדבריו כמעט בנס. שם גם עבר את אחד השיעורים החשובים ביותר מבחינתו, ההבנה שכישרון לבדו לא מספיק ושמה שמבדיל בין אנשים הוא התמדה ועבודה קשה. בזמן הלימודים יצר סרטים קצרים רבים, ביניהם יונה סידס, מוקומנטרי פרוע עם דורון קרן שזכה בפרס וולג׳ין והפך עבורו לדחיפה משמעותית בתחילת הדרך.
החוב - הצלחה ישראלית שנמכרה להוליווד
לאחר הלימודים נשאר בארצות הברית, עבד כמעט בכל תפקיד אפשרי על סטים, כתב תסריטים וניסה לפרוץ בהוליווד. אך סביב גיל 30 הבין שהוא נשחק מהמרדף אחרי התעשייה האמריקאית והחליט לחזור לישראל. במקביל לכתיבת תסריטים פתח גם בית קפה יחד עם עידו רוזנבלום וחברים נוספים, מתוך רצון לייצר לעצמו מקום יציב שלא קשור לקולנוע.
את סרטו הראשון באורך מלא, החוב, כתב מתוך עיסוק אישי בזיכרון השואה ובמיתוסים הישראליים שסביב צד נאצים. הסרט נבנה סביב רעיון של פושע נאצי שנלכד לכאורה על ידי סוכני מוסד אך למעשה הצליח לברוח. ברנשטיין מספר שהרעיון נולד מתוך תחושת fascination עמוקה כלפי המקום שבו נקמה וצדק נפגשים.
הפקת הסרט הייתה מורכבת במיוחד. למרות שזכה לתמיכת קרנות, נדרש גיוס כספים נוסף ממשקיעים פרטיים. עם יציאתו עורר הסרט תגובות קיצוניות מאוד, אך גם הצליח להגיע במהירות לארצות הברית ולקבל רימייק הוליוודי תוך זמן קצר יחסית. ברנשטיין מספר שהסגנון הקולנועי הרחב והז׳אנרי של הסרט, למרות התקציב המצומצם, היה אחד הדברים שגרמו לאמריקאים להתחבר אליו.
פאודה שינתה את הקריירה
בהמשך השיחה הוא מדבר על המעבר לטלוויזיה דרך אלנבי של גדי טאוב. למרות שלא רצו אותו בתחילה כבמאי הסדרה, הוא התעקש להישאר בתמונה ובסופו של דבר קיבל את הפרויקט לאחר שהבמאי המקורי עזב. משם גם התחיל שיתוף הפעולה שלו עם שחקנים כמו אביב אלוש ויעקב זדה דניאל, שעשו שם תפקידים משמעותיים ראשונים.
הפרויקט הבא ששינה את הקריירה שלו היה פאודה. ברנשטיין מספר שכבר מהרגע ששמע שיש סדרה על מסתערבים, הרגיש שהוא חייב להיות חלק ממנה. גם כאן, לדבריו, היה במאי אחר בתמונה בתחילה, אך לבסוף נכנס לפרויקט וביים את העונה הראשונה.
הוא מתאר את ההחלטה להפוך את פאודה לסדרה ריאליסטית כמעט דוקומנטרית, עם מצלמה קרובה ורועדת, קצב מהיר מאוד וסצנות אקשן שמרגישות אינטימיות ולא “הוליוודיות”. לדבריו, הסדרה לא נבנתה כדרמה פוליטית אלא כסדרת מתח, והז׳אנר הוא זה שאפשר לה לגעת בנושאים נפיצים בלי להטיף לצופה איך להרגיש.
ברנשטיין מספר גם על הליהוק הקשוח של העונה הראשונה, ועל כך שכמעט אף אחד מהשחקנים המרכזיים לא היה הבחירה המועדפת של הגורמים השונים בתחילת הדרך. לדבריו, חלק גדול מתפקידו של במאי הוא להילחם על אנשים שהוא מאמין בהם גם כשאחרים לא רואים את זה עדיין.
לאחר הצלחת פאודה עבר לעבוד בארצות הברית על פרויקטים גדולים, ביניהם Warrior של HBO, סדרה המבוססת על כתביו של ברוס לי. שם כבר עבד בהפקות ענק עם יחידות אקשן מורכבות, חודשים של חזרות לסצנות קרב וצוותים עצומים. למרות זאת, הוא אומר שדווקא העבודה בישראל, עם צוותים קטנים ואינטימיים, היא זו שנותנת לו תחושת חופש אמיתית.
בהמשך הוא מדבר גם על רוח צפונית, סדרת הריגול שיצר יחד עם רון לשם ועמית כהן סביב עולם 8200, ועל האופן שבו אירועי 7 באוקטובר שינו לחלוטין את היחס הציבורי לסדרה עוד לפני שעלתה לשידור.
לקראת סוף הפרק מספר ברנשטיין על הסדרה החדשה שביים עבור הולו ואירופה, קולקטיב, שעוסקת בעולם העיתונות בעידן של “פוסט אמת” ומבוססת בחלקה על סיפורים אמיתיים. מבחינתו, שאלת האמת והיכולת לדעת מה באמת קרה בעולם, היא נושא שחוזר כמעט בכל היצירות שלו מאז יונה סידס ועד היום.
בסיום השיחה הוא נותן גם עצות ליוצרים צעירים, ומסכם את תפיסת העולם שלו במשפט אחד: “אם אתם לא מאמינים במה שאתם רואים, אף אחד אחר לא יאמין”.
תגובות