בדיוק לפני תשע שנים, בלילה אחד של חודש מאי, הסתיים פרק מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל. "קול ישראל מירושלים" לא היה עוד רק משפט פתיחה, אלא זיכרון. רשות השידור, הגוף שליווה את המדינה ממלחמות ועד ניצחונות באירוויזיון, נסגרה בטריקת דלת צורמת, ומתוך הריסותיה קם תאגיד השידור הישראלי "כאן".
היום, ממרחק של כמעט עשור, אפשר להביט לאחור ולשאול: האם איבדנו את מדורת השבט, או שפשוט החלפנו אותה במסך מגע?
המפץ הגדול של השידור הציבורי
הסגירה ב-2017 לא הייתה רק מהלך כלכלי או ארגוני; היא הייתה אירוע רגשי. מי שלא ראה את דמעותיה של גאולה אבן-סער בשידור ה"מבט" האחרון, או את עובדי רדיו "רשת גימל" שרים את ההמנון בפעם האחרונה, לא הבין את עומק השבר. רשות השידור הייתה הבית של "ניקוי ראש", "כלבוטק" ושידורי הליגה הלאומית – היא הייתה הפסקול של הציונות.
המהפכה של "כאן"
במקום המנגנון המסורבל והיקר של רשות השידור, נולד מודל רזה ודיגיטלי יותר. בתשע השנים שחלפו, "כאן 11" הצליח לעשות את מה שרבים חשבו לבלתי אפשרי: להפוך את השידור הציבורי ל"קול" (Cool).
הפריצה לדיגיטל: התאגיד הפך למעצמת יוטיוב ופודקאסטים, כשהוא מנגיש תוכן איכותי לדור שלא יודע מה זה "תדר".
הצלחה בינלאומית: סדרות כמו טהרן וחזרות הוכיחו שכשמשקיעים ביוצרים מקומיים, העולם מקשיב.
הזיכרון שלא דוהה: הארכיון
הנכס היקר ביותר שהשאירה אחריה הרשות הוא הארכיון. בשנים האחרונות הושלם תהליך דיגיטציה אדיר שהפך רגעים היסטוריים – מנאום "אני מאשים" במשפט אייכמן ועד לניצחון של מכבי תל אביב ב-77' – לנגישים לכל אזרח בלחיצת כפתור. רשות השידור אולי מתה כארגון, אך היא חיה לנצח כזיכרון דיגיטלי.
סיכום: מבט לעתיד
גם היום, בשנת 2026, הוויכוח על נחיצותו של שידור ציבורי ממומן מכספי המסים עדיין חי ובועט. אך מעבר למאבקים הפוליטיים, תשע שנים לסגירת הרשות הן תזכורת לכך שתקשורת היא לא רק העברת מידע – היא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי אנחנו.
תגובות