במוצאי הימים הלאומיים תשפ"ו.
גם לנוכח הישגים לא מבוטלים בלחימה מול לבנון ואיראן, עם ישראל עדיין שרוי בהלם שגרם טבח הנגב המערבי ב7 באוקטובר 2023, ודואב את המוני הלוחמים והלוחמות שנפלו ואת הרוגי המלחמה בעורף; מחבק את עשרות אלפי אנשי כוחות הבטחון הלומי-הקרב והאזרחים שחייהם רוסקו ונקרעו מחבל הארץ בו גרו, ולצידם רבבות רבות של ישראלים שאמרו נואש ועזבו את הארץ.
עדיין לא ברור מה יעלה בגורל הסבב השני של המלחמה מול איראן, בה טרם הושגו יעדים שנאמר שהושגו במבצע 'עם כלביא'. גם בלבנון לא ברור מדוע החיזבאללה ממשיך להפגיז את יישובי הצפון למרות שנאמר לנו שהוא הובס.
ובתוך המצב זה, תוהו ובוהו ביהודה ושומרון: פרעות מאורגנות של יהודים בפלסטינים (כמו גם פיגועים של פלסטינים כנגד יהודים), ויד קלה מדי על ההדק של כוחות הביטחון כנגד פלסטינים. ומעבר לכל זאת, הטבח ההמוני הנורא בנגב המערבי בכ"ב תשרי תשפ"ד טרם נחקר באופן ממלכתי כנדרש.
מה הביאנו עד הלום?
כשאנו חושבים על המציאות ביהודה ושומרון מנקודת מבט רחבה יותר, אפשר לשאול: מה הביאנו עד הלום? לדעת מצדדי חזון ארץ ישראל השלמה במחנה הימין, הסיבה היא שלא הוחלה הריבונות המיוחלת על כל השטח שממערב לנהר הירדן.
לפי מחנה השמאל, ורבים במחנה המרכז, הסיבה היא הכיבוש או הממשל הצבאי בשטחי יו"ש, מצב שבו אין גבול ברור בינינו לבין הפלסטינים. בלשון אהוד בנאי: "בלי גבול, אין גבול לשום דבר". ברם, יהיו אשר יהיו סיבות המצב, בשטח שורר ממשל צבאי לא דמוקרטי, תוך החמרת החיכוכים בין יהודים לערבים או פלסטינים.
במאמר מוסגר, כדאי לשים לב למצב ששרר בארץ לפני הצתת אינתיפאדת הר הבית בתשרי תשע"ה (אוקטובר 2014), שגלי ההדף שלה כונו לאחר מכן בשמות לא רלבנטיים כמו אינתיפאדת 'אבנים', 'סכינים' או 'בודדים'. במשך שש השנים הראשונות בהן כיהן בנימין נתניהו כראש ממשלה (מאז 2009 ועד אוקטובר 2014), נהרגו בישראל בפעולות טרור בין 30 ל-40 בני אדם.
כל הרוג הוא אובדן נורא, ועדיין הסטטיסטיקה הכוללת מספרת סיפור כמעט בלתי נתפס, כשאנו משווים אותו לעידן הנוכחי בו ישראלים רבים חשים שסר הביטחון הלאומי. לא מעט מהתופעות להן הורגלנו (כמו השתתפות של נשים וקטינים פלסטינים בטרור) לא היו רווחות לפני תשרי תשע"ה, לפחות לא בזמן שנתניהו היה רה"מ. מי שיהיה הגון מספיק לתת לו קרדיט על כך, ישאל מה השתנה מסביב מבצע/מלחמת 'צוק איתן', הימים בהם התעצמו חקירות המשטרה נגדו עקב חשדות לשחיתות.
מה היה קורה לו אומצה וקודמה תכנית בנט להחלת הריבונות על שטחי C ביו"ש?
לנוכח זאת אפשר לשאול: מה היה קורה לו אומצה וקודמה תכנית בנט להחלת הריבונות על שטחי C ביו"ש, תכנית בה תמך הסופר א"ב יהושע, והמקבלת רוח גבית מעמדת ד"ר מיכה גודמן?
מה היה קורה אם היה ממוקם גבול ברור בינינו לבין הרשות הפלסטינית, אם היינו מציעים איזרוח בתהליך מדורג לאותם פלסטינים החיים בשטחי C (למשל בכפר חוסאן ליד צור הדסה) שממילא נמצאים בשליטתנו האזרחית והבטחונית, והיינו נמנעים ככל הניתן מלפלוש על בסיס קבוע לשטחי A ולשטחי B? (תוך שמירת האפשרות שלנו לעשות כך גם שם לצורך 'מרדף חם' וסיכול טרור).
הנחת מוצא רווחת בממסד הבטחוני היא שמעצר של פלסטינים שאינם חלק ממעגל הטרור, כמו גם מעצר של קטינים, מצרפת עוד ועוד פלסטינים למעגל הטרור ולמעשה נותנת לו רוח גבית (רבים חוששים שזו תהיה גם ההשפעה של עונש המוות למחבלים, אם יחל ביצועו).
יתרה מזאת, האם הנסיקה בתמיכה בח"כ בצלאל סמוטריץ בקרב הציבור הימני והקמת מפלגת 'עוצמה יהודית' בידי איתמר בן-גביר, שהובילו להקמת הממשלה הנוכחית (ממשלת זדון ופורענות או נס וגאולה – יחליטו בעצמם הקוראים והקוראות), היו מתרחשות לו קידמו ממשלות ישראל בעשור הקודם את מתווה בנט, שעשוי היה להסדיר את המצב בשטח על ידי החלת חוק וסדר בשטחי יהודה ושומרון, והצבת גבול ברור בינינו לבין הרש"פ?
האם מיצינו כבר את כל האפשרויות?
אנו יודעים שהנשיא דונלד טראמפ מתעקש בעת הזאת – כמו קודמיו בתפקיד – שלא לאפשר לישראל לספח את כל יו"ש, אולם האם אפשר לומר שמיצינו את האפשרות לבקש ממנו לקדם את תכנית החלת הריבונות על שטחי סי? התכנית הזו היא רעה, אלא שבדומה למימרה המפורסמת לגבי המשטר הדמוקרטי כרע במיעוטו, כל החלופות האחרות המונחות לפנינו הן למיטב הבנתי רעות ממנה.
חרף מאמצי בנט ויהושע לשכנע בנחיצות החלת הריבונות על שטחי C, רוב הציבור בישראל לא התאחד מאחורי המתווה הזה; במצב כזה קשה לצפות ממנהיגי העולם שיבינו מדוע כדאי גם לפלסטינים – בשטחי C, אבל ככל הנראה גם בשטחי A ו-B – שהוא יקודם. יתכן מאד שרבים מהם הסובלים במצב הנוכחי מפורעים יהודים ביו"ש, מתחרטים על כך שלא היו מוכנים 'להודות במקצת' ולהתפשר על הפתרון החלקי שהציע בנט.
מה החזון שלכם למה שקורה ביו"ש?
רשימה זו ככל הנראה לא תמצא חן בעיני בעלי החזון האידיאלי (אך הלא ישים בעתיד הנראה לעין), ובהם מצדדי חזון 'ארץ ישראל השלמה', שעבורם תכנית בנט היא ויתור או כניעה; גם מצדדי חזון 'שתי המדינות' כנראה לא ירוו מנחת מהרשימה הזו, שמשמעותה היא שההתעקשות על חזון שלום אידילי ומקסימליסטי, חרף העובדה שאין לו ככל הנראה שותפים בצד הפלסטיני, היתה זרז וחומר בעירה לתהליכי הקצנה בימין, ששיחקו תפקיד בהגעתנו למצב הנוכחי.
שאלתי מופנית אפוא בעיקר אל הרוב הישראלי, הממוקם במרכז, במרכז-ימין ובמרכז-שמאל, והמוכן לשקול תכנית או תיאוריה לא-אידיאלית: בהנחה שמפת המזרח התיכון לא צפויה להשתנות באופן דרסטי בעתיד הקרוב, מה החזון שלכם להסדרת התוהו ובוהו השורר ביו"ש?
==
ד"ר נדב שיפמן ברמן הוא חוקר ומרצה לפילוסופיה יהודית
תגובות