בפרק ה-40 של סינמה שו״ת - פודקאסט הקולנוע של אתר סרוגים - מארח אבי לודמיר את הבמאי והתסריטאי דוד קריינר לשיחה על יצירה מתוך דחף, על התמדה ועל קולנוע שנולד מתוך חיים עצמם.
סינמה שו״ת פרק 40: דוד קריינר - איך עושים קולנוע בלי כסף
להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים - לחצו כאן
הגיע לעולם הקולנוע ממש במקרה
קריינר לא תכנן להיות קולנוען. הוא הגיע לעולם הקולנוע כמעט במקרה, אחרי לימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה, כשנרשם לקורס קולנוע מתוך מחשבה פשוט לראות סרטים. מהר מאוד גילה שהעשייה עצמה תופסת אותו, ושבניית עולם, דמויות וסיפור היא עבורו משהו טבעי. הוא התחיל ליצור סרטים בקצב אינטנסיבי, כמעט כל שבוע, מתוך הבנה אינטואיטיבית שכמו כל מקצוע גם קולנוע צריך לתרגל.
את סרטו הראשון, ב-72 לא הייתה מלחמה, כתב מתוך מקום אישי מאוד שקשור ליחסים עם אביו. למרות שמדובר היה בסרט חריג בנוף הקולנוע הישראלי של אותה תקופה, כזה שלא עסק בנושאים החברתיים המקובלים אלא בסיפור פנימי ואינטימי, קריינר התעקש לצאת לצילומים גם בלי תקציב מסודר.
מה שהתחיל כהפקה קטנה הפך במהרה למסע הישרדות. הסרט צולם עם צוות מתנדבים, עם כסף שלא באמת היה, ותוך כדי הסתבכות בחובות כבדים לבנקים. בשלב מסוים הצילומים נעצרו, ההפקה התפרקה כמעט לחלוטין, וקריינר מצא את עצמו עם שני שליש סרט ובלי דרך ברורה לסיים אותו.
במסע ברחבי העולם הוחזרו החובות מההפקה
למרות הכל, הוא המשיך. בעזרת עריכה חלקית הצליח להציג חומרים לקרנות, ובמאבק כמעט אלים השיג מימון נוסף שאפשר לו להשלים את הסרט. גם במהלך הצילומים עצמם, בתוך תנאים קשים, נוצרו רגעים טעונים ואישיים שהשפיעו ישירות על התוצאה הסופית, כולל סצנות שנשענות על חוויות חיים אמיתיות.
כאשר הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים, התגובה הייתה מפתיעה. הקהל הגיב בהתלהבות, והסרט יצא למסע פסטיבלים בינלאומי רחב, עם הקרנות בעשרות מדינות ומכירות לגופי שידור ברחבי העולם. במקביל, קריינר הצליח לאט לאט להחזיר את החובות שנצברו במהלך ההפקה.
יוצר שפועל מתוך תשוקה עיקשת
אך למרות ההצלחה, הדרך לפיצ׳ר הבא הייתה ארוכה במיוחד. קריינר מספר על שנים רבות של דחיות, ניסיונות גיוס מימון ואכזבות, עד שלבסוף הצליח להוציא את סרטו השלישי הסוסיתא של הרצל, שעלה לאקרנים שנים רבות לאחר הסרטים הראשונים אך נפגע מהתפרצות הקורונה זמן קצר אחרי יציאתו.
השיחה נוגעת גם בתהליך הכתיבה הייחודי שלו, שמתחיל תמיד מסיפור קצר בפרוזה, בהתנסות בהוראת קולנוע ובקשר עם תלמידים, ובאמונה העמוקה שיצירה קולנועית חייבת לנבוע ממשהו אמיתי שיש ליוצר לומר.
כך מצטייר יוצר שפועל מתוך תשוקה עיקשת, שלא מוותר גם כשהמערכת לא משתפת פעולה, ושמאמין שקולנוע הוא קודם כל חלום שצריך להילחם עליו עד הסוף.
תגובות