היום (רביעי) הלך לעולמו יאיר גרבוז, דמות מפתח בתרבות הישראלית בעשורים האחרונים. גרבוז, שהיה מוכר כצייר מחונן, איש רוח ופובליציסט חריף, נפטר בגיל 80 בבית החולים, כשהוא מותיר אחריו משפחה ענפה, דורות של תלמידים ואינספור יצירות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהפנתיאון הישראלי.
אמן של חומר ורוח
גרבוז נולד ב-1945 והחל את דרכו האמנותית בלימודים אצל רפי לביא, שהיה למורהו ולמקור השראה. הוא הפך במהרה לאחד הנציגים הבולטים של זרם "דלות החומר" באמנות הישראלית, אך תמיד שילב ביצירתו הפלסטית גם טקסט, הומור וביקורת חברתית. עבודותיו הוצגו במוזיאונים החשובים ביותר בארץ ובעולם, ובשנת 2004 הוענק לו פרס א.מ.ת על תרומתו לתחום הציור.
קולו של דור
מעבר למכחול, גרבוז היה אחד הכותבים המושחזים והמזוהים ביותר עם ההוויה הישראלית. בספריו, כמו "תמיד פולני" ו"כל הסיכויים שבקרוב נעבור לדירה חדשה", הצליח לזקק את המורכבות של החברה הישראלית – על העדתיות, הפוליטיקה והנוסטלגיה שבה – לכדי פרוזה משעשעת ונוקבת כאחד.
במשך שנים רבות שימש כמנהל בית הספר לאמנות "המדרשה" בבית ברל, שם חינך דורות של אמנים צעירים ועיצב את פני הוראת האמנות בישראל. הוא היה גם דמות מוכרת על מסך הטלוויזיה ובשידורי הרדיו, שם השתתף בתוכניות סאטירה ואירוח שהפכו לנכסי צאן ברזל.
"הציור הוא הבית, המילים הן החלונות"
חבריו ומכריו מספרים על אדם בעל ידע רחב, סקרנות בלתי נגמרת ויכולת נדירה לראות את האבסורד שבחיים. יצירתו לאורך השנים נעה בין האישי לציבורי, בין הכאב לצחוק, ותמיד נשארה נאמנה לאמת הפנימית שלו.
גרבוז גם היה דמות שלא פעם עוררה סערות ציבוריות עקב התבטאויותיו הנוקבות בענייני דת, פוליטיקה וחברה. המחלוקת הזכורה ביותר נקשרת ל"נאום המנשקים והמשתטחים" שנשא בעצרת המחנה הדמוקרטי בכיכר רבין ב-2015, ערב הבחירות לכנסת ה-20.
בנאומו תקף גרבוז את מה שכינה "קומץ שמשתלט על המדינה", וכלל ברשימה את "מנשקי הקמיעות, עובדי האלילים והמשתטחים על קברי קדושים". האמירה נתפסה בעיני רבים כמתנשאת, מזלזלת במסורת ופוגענית כלפי ציבורים רחבים, ועוררה דיון סוער על השסע העדתי והתרבותי בישראל שחזר ועלה לכותרות במשך שנים לאחר מכן.
תגובות