חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין, שאיבד את נכדו יאיר לוין ז"ל בקרבות ברצועת עזה, שיתף אתמול (שני) בפוסט אישי ומטלטל את תחושותיו כחלק ממשפחת השכול רגע לפני תחילת טקסי יום הזיכרון. פייגלין, שמעיד על עצמו כמי שמעולם לא התחבר לטקסים הרשמיים, תיאר את המציאות החדשה שנכפתה עליו כסבא שכול.
"אני לא אוהב טקסים", פתח פייגלין. "בימי הזיכרון הייתי ממתין לסיומם ומתגנב לחלקות של חברים שנפלו. אבל עכשיו אני כבר לא עוד אחד מהצופים, עכשיו אני חלק מהאירוע. יש פתק 'שמור' על כיסאות הפלסטיק וסדרן שמציע בקבוק מים. אני כבר לא יכול להיעלם בלי לעורר חשד".
"הזיכרון הופך לריטואל"
לצד הוקרת התודה למארגני הטקסים והנחמה שבהשתתפות הציבורית הרחבה, פייגלין ביקש להציב מראה נוקבת מול האופן שבו מנוהלת המערכה. "אילו יכולתי, הייתי השנה מוותר. כי גם הזיכרון הופך בסוף לריטואל. אני רואה עכשיו בלבנון בדיוק את אותו תהליך נורא שהביא למותו של יאיר שלנו".
לדבריו, קיים קשר ישיר בין אופן ניהול המלחמה לבין השכול: "היכן שצריך למות בעד ארצנו – אז צריך. אבל לא בעד הקונספציה ותהליך השקר שמלווה אותנו מאז אוסלו. התהליך הזה אומר שאין אויב, אין כיבוש ואין ניצחון. יש 'סבבים', יש האג, יש מילכודים – ויש יום הזיכרון".
"החיים הופכים זולים"
פייגלין מתח ביקורת חריפה על סולם הערכים שבו לדבריו מקריבים חיילים שלא לצורך. "החיים הופכים זולים. לשלוח אותם אל תוך המנהרות והבתים הממולכדים כשאפשר בקלות לעשות את זה אחרת, זה הפך ל'דבר הנכון'. בתוך כל הסחי הזה, גם השכול הוא חלק מהריטואל וצריך רק לדאוג שהטקס ידפוק כמו שעון".
את דבריו חתם בניסיון למצוא את המקום האישי בתוך הממלכתיות: "אני מנסה להניח בצד את כל המחשבות, מנסה להיות סתם סבא שכול, לבכות על קברו של נכדי, לחבק את אשתי ואת בתי. להתנחם מעט ברגעי הביחד האלה – וזהו. זה יום הזיכרון שלי תשפ"ו".
תגובות