ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשהמבט הציבורי מופנה אל הנופלים ואל סיפוריהם, יש מי שבוחרת להזכיר גם את מי שנשארים מאחור - אלה שנשאו על כתפיהם את אחת המשימות הקשות והכואבות ביותר.
תהילה און, סטודנטית לתקשורת חזותית במכללת "אמונה", מציגה פרויקט גמר עוצמתי שמבקש לעשות דבר אחד ברור: לתת קול לזעקה האילמת של אנשי חיל הרבנות הצבאית - אלו שמטפלים בחללים, אבל נשארים מאחורי הקלעים.
צפו במיצג המטלטל
הזעקה שלא נשמעת
הפרויקט של און לא עוסק רק בזיכרון, אלא במה שקורה אחרי. ברגעים שאיש לא רואה. במה שנשאר בפנים.
בבוקר השבעה באוקטובר, בעלה ואחיה יצאו לשטח כחלק מכוחות הרבנות הצבאית, למשימה בלתי נתפסת של איסוף חללים תחת אש. משימה שבה אין מקום לעצירה, אין זמן לעבד - ויש רק אחריות אחת: כבוד המת.
אבל לצד הפעולה המדויקת והמסורה, יש גם מציאות אחרת - שקטה יותר, פנימית יותר. "אלה אנשים שפועלים מתוך חרדת קודש," אומרת און, "אבל גם נושאים בתוכם משהו שלא תמיד מקבל מקום. אין לזה מילים - אבל זה שם".
כשהכאב נשאר בפנים
אחד הרעיונות המרכזיים בפרויקט הוא בדיוק זה: הפער בין מה שרואים מבחוץ - לבין מה שמתרחש בפנים.
אנשי הרבנות הצבאית לא נמצאים בפרונט של השיח הציבורי. הם לא מספרים, לא משתפים, לא צועקים. אבל החוויה - נשארת. הזיכרונות, המראות, הרגעים - לא נעלמים כשהמשימה מסתיימת. הם ממשיכים ללוות, בשקט.
זו הזעקה האילמת - כזו שאין לה קול, אבל היא נוכחת בכל רגע.
מיצג שמדבר במקום מילים
כדי לבטא את הזעקה שלא נשמעת, און לא מסתפקת בתיאור - היא בונה אותה מחדש בחלל. היא יוצרת סלון ביתי, מוכר לכאורה, עם ספה, שטיח וכוס קפה, אבל מהר מאוד מתברר שזה לא מקום של מנוחה אלא מרחב שבו הזיכרונות לא עוזבים.
הקירות כהים, האוויר כבד, והתחושה היא שהחוץ, מה שקרה שם, נכנס פנימה ונשאר. במרכז תלויה מנורה שמפיצה אור, אבל יחד איתו גם את מה שאין לו קול: מתוכה נשפכות מילים שמתפזרות על הקירות, הרצפה והתקרה, סוגרות על הצופה מכל כיוון. אין שקט ואין הפסקה - וכך המיצג לא רק מתאר את החוויה, אלא הופך אותה למוחשית.
"זה ניסיון להמחיש את מה שקורה בפנים," היא מסבירה, "מחשבות שלא עוצרות, זיכרונות שלא נותנים מנוח" - וזו בדיוק הזעקה האילמת, שכאן סוף סוף מקבלת קול.
לתת מקום למה שלא נאמר
ביום הזיכרון, המסר של און חד: יש כאב שלא תמיד מקבל במה - וזה לא אומר שהוא פחות קיים. הפרויקט שלה לא רק מתעד - הוא מבקש להקשיב. להפוך את השקט לנראה. לתת מקום למה שלא נאמר.
"אם הצופה יוצא עם תחושה שהוא ראה משהו שלא תמיד רואים - עשיתי את שלי," היא אומרת.
תגובות