יום הזיכרון תשפ"ו בסרוגים. עבור תא"ל במיל' אופיר לויוס, מי שפיקד על גדוד 13 בגולני ונפצע באסון הסלוקי בדרום לבנון, נפצע קשה ברצועת עזה (איבד את הרגל בפיצוץ מטען) השתקם וחזר לכהן כמח"ט הבקעה ועד לא מזמן כקצין חינוך ראשי, הרגשות ביום הזה מעורבבים מתמיד.
אנחנו ברגעים היסטוריים וכאחד שמשתדל לחיות את עמו כל הזמן, אז גם אני כואב מצד אחד ופעם מצד שני כל הזמן," הוא משתף בפתיחת הראיון. "אין יום שהרגשות האלו לא משלבים - ההתפעמות והכאב".
"אמא תמיד אמרה לי: 'עיוני, השתדלתי'"
את שורשי העוצמה שלו יונק לויוס מהבית. בשיחה הוא מספר על ימיה האחרונים של אמו, שנפטרה לפני כארבע שנים, ועל המילים שליוו אותה עד הסוף.
"אמא שלי נפטרה לפני קרוב לארבע שנים... היא לימדה אותי גם בימיה האחרונים שצריך לדעת למות באצילות," מספר לויוס. "ניגשתי אליה ואמרתי לה כמעט כל יום... מה נשאר לך? רק טוב וחסד... וכל יום היא פתחה עיניים, הסתכלה עליי ואמרה לי: 'עיוני, השתדלתי'.
היא לא אמרה 'הייתי טובה', היא אמרה 'השתדלתי'. אני חושב שבהרבה מאוד מובנים אני משתדל... לעמוד בסטנדרט הזה. זה מהשתדלות להשתדלות, גם אם בדרך יש לא מעט כישלונות".
הפנים שלי היו בעיקר פיח ושני עיגולים אדומים
כמפקד פלוגה צעיר בגדוד 13 של גולני, חווה לויוס את הקרב בסלוקי, אירוע שהפך עבורו למכונן בהבנת מושג האחריות. כוח של גולני חיסל מחבלים ומאש מסוקי הקרב נשרפה הצמחייה היבשה וגרמה לשריפה בה נספו חמישה מלוחמיו ועוד שבעה נפצעו בהם הוא עצמו.
"אני חושב שהאירוע המכונן מבחינתי בלבנון היה האירוע בסלוקי... זה פעם ראשונה הבהיר לי באמת מה זה אחריות. מה זה לקחת כוח של 15 לוחמים ולחזור עומדים על הרגליים סדר גודל של חמישה," הוא משחזר.
לויוס מתאר את הרגעים שאחרי הקרב, כשהוא חוזר לפלוגה במוצב טייבה: "הפלוגה בשעה 12 בצהריים יודעת שהרגנו חמישה מחבלים ובשעה 2 בצהריים יודעת שאנחנו פחות מחלקה... כל הפנים שלי שרופות ואני אומר שלושה דברים: אחד, אנחנו היום בלילה יוצאים לעוד מארב... שניים, מעכשיו אף אחד לא מסתובב לבד במוצב... ושלוש, מותר לשמוע מוזיקה. אלו שלושת הדברים שאינסטינקטיבית בחור בן 22 אומר להם".
הוא נזכר במפגש עם אלוף פיקוד הצפון דאז, עמירם לוין, בחדר המלחמה המלא באלופים: "הוא מוציא אותי מהחדר... אומר לי תסתכל במראה. פעם ראשונה שאני מביט בעצמי אחרי קרב של 12 שעות. יש שם בעיקר פיח ושני עיגולים אדומים... הוא אומר לי 'הרמטכ"ל חיכה עד עכשיו, לא נורא. תשטוף פנים'".
הפציעה והשיקום: "נכות היא בלב ובראש"
בשנת 2005, חודשים ספורים לפני ההתנתקות, נפצע לויוס קשה ממטען ברצועת עזה. באירוע נהרג גדעון ריבלין ז"ל, שישב לצידו בג'יפ, ולויוס איבד את רגלו הימנית.
"המטען מגיע מימין, הורג את גידעון, לוקח לי את רגל ימין. אני עוד לא מבין את זה כל כך," הוא מספר. את הכוח להשתקם שאב, בין היתר, מהמפגשים עם משפחות שכולות שליוו אותו בבית החולים.
הוא נזכר במאמן ריצה שפגש בניו יורק, קטוע רגל מווייטנאם, שאמר לו: "עלייך יש 50,000 דולר (של טכנולוגיה), אל תתבכיין, תתחיל לרוץ".
למרות הפציעה, לויוס בחר להמשיך בשירות קרבי משמעותי. "הנחמה היחידה היא לא הסטלה... הנחמה היחידה היא לחזור לחיים חיוניים. זה לחזור לחיים של תרומה". עם זאת, הוא מודה שזהו מסע שלא נגמר: "היכולת לקבל את עצמך ולראות את המגבלות של עצמך... זה לא קשור רק לרגל.
יש לי עוד הרבה מגבלות וההבנה שהדרך היחידה לפרוץ את תקרת הזכוכית היא בעזרתם של אחרים".
דור תשפ"ד עולה על דור תש"ח: "משבר הוא מקום הלידה"
כמי שכיהן כקצין חינוך ראשי ב-7 באוקטובר, לויוס רואה בדור הלוחמים הנוכחי ממשיך ישיר ואף נעלה על דורות העבר. "אני די בטוח שאם חיים גורי... היה היום בחיים הוא היה כותב על דור תשפ"ד לא פחות ממה שכתב על תש"ח, אם לא יותר".
על הכישלון והשבר של אוקטובר הוא אומר: "הכישלון הכי גדול של צה"ל מיום הקמתו... אין בוקר שאין כתם על המראה, אי אפשר למחוק את הכתם הזה. אבל אם זה תלוי בדור הזה, אני די בטוח שתצא מזה לידה. לא סתם בעברית משבר הוא מקום הלידה".
לויוס מדגיש את חשיבות האחריות המוסרית של כל אזרח בתהליך התיקון: "התיקון מתחיל מזה שכולנו חשים אחריות מוסרית על מה שקרה ב-7 באוקטובר... האחריות המוסרית היא מהותית כי כגודל האחריות, גודל השייכות. ככל שאני מרגיש יותר אחראי... אני שייך יותר".
בסיום דבריו, הוא קורא לזכור את הכאב כחלק מבניין העתיד: "אנחנו צריכים לסגל לעצמנו כאבי רפאים מה-7 באוקטובר. לא כדי לחיות באבל חס וחלילה, כדי לזכור... כדי להשתמש בזיכרון כרכיב שייכות כדי להיות מחויבים יותר, כדי לחולל שינוי"
תגובות