יש רגעים שבהם המקלדת שלי רועדת, לא בגלל המילים שאני כותב, אלא בגלל הקולות שאני שומע מהשטח.
הפעם זו הייתה פנייה של אישה צעירה, שדכנית שכל כולה לב, שעומדת בקו החזית של עולם הפו"פים המודרני ולא יכולה יותר לשתוק.
היא רואה את מה שאנחנו מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח של ה'השתדלות':
את הרגע שבו אדם הופך למספר, ואת הרגע שבו חלום של חיים שלמים נתקע במחסום של גיל.
בואו נדבר על ה"פיל" שבחדר – מסננת ה-37. זה מדהים ומקומם בכל פעם מחדש.
גברים בשלהי שנות ה-40, ואפילו בני 55, פונים אליה בביטחון של מלכים ומציבים תנאי סף: "רק עד גיל 37".
למה? כי הם "רוצים ילדים".
פתאום אישה הופכת לסיכון ביולוגי
ופתאום, אישה מופלאה בת 40, 44 או אפילו 48, שהעבירה חיים שלמים בציפייה, בבנייה עצמית ובצמא אדיר לאהבה, נמחקת מהלוח. היא כבר לא "פרטנרית", היא "סיכון ביולוגי".
כשאני מנתח את זה כאיש חינוך וחברה, אני רואה כאן עוול זועק.
גבר בן 55 שמחפש בחורה בת 30 ומשהו, לא מחפש רק "המשכיות", הוא מחפש אשליה של נעורים על חשבון הלב של מישהי שעומדת ממש מולו, בגובה העיניים שלו, עם ניסיון חיים דומה ושפה משותפת, אבל הוא מסרב לראות אותה.
הם אומרים "אני רוצה שזה יקרה בטבעי", כאילו שהטבע לא המציא מזמן פתרונות שמאפשרים ניסים גם בעשור החמישי לחיים.
הם מפחדים מ"טיפולים", אבל שוכחים שהטיפול הכי קשה הוא הטיפול בנפש פצועה של מישהי שמרגישה שדוחים אותה בלי צדק, רק כי השעון שלה מתקתק בקצב אחר משלהם שלא לדבר על העובדה המאוד פשוטה שבכל כך הרבה מקרים הבעיה בכלל טמונה בגבר ולא באשה.
אולי שכחנו, או התרגלנו, אבל כדאי להזכיר שאישה בת 44 או 48 לא איבדה את הרגשות שלה יחד עם התהליכים הביולוגים שהיא כל הזמן נמדדת ומקבלת עליהם ציונים מידי רווקים מאוחרים בעצמם שמסתכלים עליה מבעד לזכוכית המגדלת.
החלום שלה להחזיק תינוק, לשיר שיר ערש, לבנות בית: הוא חי ובועט, אולי אפילו יותר מאשר אצל בת ה-20, כי הוא עבר זיקוק של שנים של המתנה.
רק אתמול סיפרה לי במיוחד מישהי שעוסקת בהיכרויות על דמעות, על נשים שנכנסות לדיכאון כי הן מרגישות שקופות. והלב נצבט ביחד איתם.
האמת שיש כאן משהו ממש מוזר: מצד אחד חבר'ה שאמורה להתנהל באקלים שאמור לקחת בחשבון גם את הצד האמוני והניסי ומצד שני, כשהכסף מונח על השולחן פתאום אין הקב"ה. ואין ניסים ואין כלום.
יש רק סטטיסטיקה והסתברות ורופאים ותחזיות וסיכויים. וזהו.
אבל איך שלא תהפכו את זה, אי אפשר לברוח מהידיעה שאנחנו אשכרה חיים בעידן של ניסים: שמעתי על נשים שהביאו חיים לעולם גם בגיל 53. נכון, לפעמים הדרך מאתגרת יותר, לפעמים היא דורשת אמונה וטכנולוגיה, אבל כשיש זוגיות אמיתית, כשהזרע הוא של בעל אוהב והרצון הוא משותף , הכול שווה את זה.
הגיע הזמן שננפץ את תקרת הזכוכית הזו של הגיל.
כשזוג בני 40 ומעלה עומד תחת החופה, אני מרגיש שזה לא רק ניצחון אישי שלהם, זה ניצחון של הרוח על הסטטיסטיקה. זו קריעת ים סוף פרטית שמזכירה לנו ששום דבר לא מאוחר מדי.
אז הנה קריאה לכל ההולכים וההולכות שבדרך: אל תאבדו תקווה. הים עוד ייקרע בפניכן.
ולגברים שבינינו? תפתחו את העיניים. יכול להיות שמאחורי המספר שפסלתם, מחכה האישה שתהפוך את החיים שלכם למסע הכי מרגש שעברתם.
מי ייתן והשנה הזו תהיה שנת הניסים, שנת החתונות ה"מאוחרות" שהן הכי שמחות שיש. אמן.
תגובות