לא כל מה שקורה באולם בג"ץ נשאר בגבולות המשפט. לפעמים, דווקא הרגעים הקטנים בדיון הם אלה שמחלחלים החוצה ומשפיעים על איך הציבור תופס את המערכת כולה. זה בדיוק מה שקרה בדיון היום בעתירה להדחת השר איתמר בן גביר, שבו מי שבלט במיוחד לא היה אחד מעורכי הדין אלא נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית.
בית המשפט העליון אמור להיות המקום שבו גם טענות קשות נשמעות עד הסוף. לא כי הן בהכרח נכונות, אלא כי עצם ההקשבה היא חלק מהליך הוגן. בדיון הזה, לפחות כפי שנראה מהצד, משהו בתחושה הזו נסדק.
לאורך הדיון היו רגעים שבהם שופטים אחרים ניסו לנהל שיח פתוח יותר עם עורכי הדין של נתניהו ושל בן גביר. הם שאלו, הקשו, ולעיתים גם נתנו תחושה שיש נקודות ששווה להתעכב עליהן. זה לא חריג. להפך, זו הדרך שבה דיון משפטי אמור להתנהל. אבל בכל פעם שהשיח הזה נפתח, הוא נקטע מהר מאוד.
כאן נכנסה לתמונה ההתנהלות של עמית. לא דרך נאום ארוך או קו טיעון סדור, אלא דווקא דרך רצף של התערבויות קצרות. "זה לא אותו דבר", "זה לא רלוונטי" ותחושת חוסר פניות לצד השני. הקטיעות החוזרות יצרו תחושה ברורה של חוסר סבלנות. לא חוסר סבלנות במובן של ניהול זמן, אלא במובן של חוסר נכונות להיכנס באמת לעומק הדברים שמוצגים.
מהצד ובמיוחד עבור אנשים שאינם מעורים במערכת המשפט, ניתן היה לחשוב כי עמית כבר החליט בראשו מהו פסק הדין, והוא לא מבין מדוע עליו להשתתף במופע המיותר הזה.
הרגע הבולט ביותר הגיע כשאחד השופטים העיר לעורך הדין של בן גביר שהוא מסכים עם נקודה מסוימת. זו הייתה יכולה להיות נקודת פתיחה לדיון מעניין יותר, אולי אפילו לפיתוח של קו מחשבה נוסף. אבל אז הגיעה ההתערבות המיידית של עמית, שלמעשה מבטל גם את דברי חברו: “אנחנו נחליט מה אנחנו יכולים ומה לא". משפט קצר, כמעט אגבי, אבל כזה שמשנה את האווירה כולה. במקום תחושה של דיון פתוח בין כמה שופטים, מתקבלת תחושה של היררכיה ברורה, בלתי מתפרשת ומוטה לחלוטין.
כמובן, לנשיא הרכב יש תפקיד מרכזי בניהול הדיון. הוא לא רק עוד שופט, ויש לו אחריות לשמור על מסגרת. אבל השאלה היא איך זה נעשה. יש דרך לנהל דיון בלי לכבות אותו, ויש דרך שבסופו של דבר מצמצמת את המרחב שבו הוא מתקיים.
הבעיה אינה בהכרח בעמדה המשפטית של עמית, למרות שלדעתי הוא טועה גם בזה, הבעיה היא בתחושה שהעמדה הזו לא נבחנת תוך כדי תנועה, אלא מונחת מראש ומגינה על עצמה מפני כל סטייה. וכשזה קורה לעיני הציבור, זה לא נשאר ברמת הפרשנות המשפטית. זה הופך לשאלה של אמון.
הדיון בעתירה נגד בן גביר ממילא טעון מאוד. כל צד מגיע עם מטען פוליטי כבד, וכל מילה נבחנת דרך פריזמה רחבה יותר. דווקא בגלל זה, האחריות של בית המשפט להיראות מאוזן ופתוח גדולה יותר. לא רק להכריע, אלא להראות איך מגיעים להכרעה.
כי בסופו של דבר, הציבור לא יושב עם פסק הדין בלבד. הוא צופה בדיון, מקשיב לטון, שם לב לאינטראקציות. וכשהוא רואה שופט אחד שמנסה לפתוח פתח, ושופט אחר שסוגר אותו מיד, זה משאיר רושם. ורושם לא טוב בכלל לעמית.
תגובות