כנגד כל הסיכויים: סיפור האהבה והבריחה הנועזת מלב אושוויץ

גם היום, כמעט 80 שנה אחרי ששככו הדי המלחמה ההיא, "מגילת הזיכרון" של השואה מסרבת להיחתם. בכל פעם מחדש אנחנו מגלים כי תחת ענני האפר של אושוויץ צמחו סיפורים של תעצומות נפש, שגם הדמיון הפרוע ביותר היה מתקשה להמציא. בספרה החדש "האישה שברחה מאושוויץ", לוקחת אותנו אלי מידווד למסע היסטורי מצמרר בעקבות סיפור אהבה ונחישות שנבט במקום הכי פחות צפוי על פני האדמה.

זהו אינו עוד רומן בדיוני המשתמש בשואה כתפאורה; זהו שחזור ספרותי רגיש ונוקב של אחד מסיפורי הבריחה המדהימים ביותר שהתרחשו בלב האפלה. סיפורם של מלה ואדק מוכר אמנם ל"בקיאים בחומר", אך בזכות הכתיבה של מידווד הוא מקבל חיים חדשים ונגישות לקוראים רבים נוספים.

המפגש בין 531 ל-19880

הכוח של הספר טמון בעובדה שהוא נשען על דמויות בשר ודם, שסיפורן נחקר ותועד. אדק (אדוארד) גלינסקי: צעיר פולני שהגיע לאושוויץ כבר ביוני 1940, במשלוח הראשון של אסירים פוליטיים. כמי שנושא את המספר הנמוך 531, הוא שרד את שנות התופת הראשונות בזכות חברות נפש עמוקה עם ויסלאב קילר ועבודתו ב"קומנדו-תחזוקה", שנתנה לו מעט חופש תנועה במחנה.

מלה צימטבאום: צעירה יהודייה שגורלה הוביל אותה מבלגיה לבירקנאו ב-1942. בזכות שליטתה המרשימה בשפות רבות, היא הפכה למתורגמנית ו"רצה" (Lauferin) עבור הנאצים. תפקיד זה העניק לה זכויות יתר, אך מלה בחרה להשתמש בהן כדי להציל חיים – היא הבריחה תרופות, אוכל והודעות לאסירים אחרים, ובכך הפכה לדמות נערצת במחנה.

המפגש ביניהם היה ניצוץ של אנושיות במקום שנועד למחוק אותה. הם סיכנו את חייהם עבור רגעי שיחה קצרים, חלקו מזון והזינו זה את זה בתקווה. כאן נכנס לתמונה ויסלאב קילר, חברו הקרוב של אדק. במקור, אדק וויסלאב תכננו לברוח יחד בתוכנית גאונית. אולם, כשאדק הבין שלא יוכל לעזוב את מלה מאחור והחליט לצרפה, ויסלאב קיבל החלטה שמעידה על תהומות של רעות והקרבה: הוא ויתר על מקומו בבריחה.

צילום: כריכת הספר

מבוסס על עדויות אמיתיות

אלי מידווד ידועה כסופרת המבצעת תחקירים היסטוריים מקיפים. היא לא רק כותבת פרוזה; היא עורכת מחקרים המתבססים על עדויות ניצולים וארכיונים. דמויותיהם של מלה ואדק אינן המצאה ספרותית. העובדות על בריחתם ב-24 ביוני 1944 מתועדות היטב בהיסטוריה של המחנה. יחד הם הצליחו לעבור את המחסומים הנאציים ולצאת אל החופש, כשברקע כבר מייללות הסירנות המבשרות על תחילת המצוד.

הספר מצליח לשחזר את האווירה המורכבת של המחנה: המתח התמידי, ריח האפר, אך גם "האצולה של האסירים" - אותם בעלי תפקידים שהשתמשו במעמדם כדי לסייע לחלשים מהם. מלה מתוארת כגיבורה אמיתית, והיכולת שלה להישיר מבט אל המוות בבוז ובגאווה ברגעי השיא של הסיפור היא עדות לעוצמה אנושית חוצת מגזרים וזמנים.

שיעור ברוח האדם

מעבר לממד הדרמטי, הספר מעלה שאלות אוניברסליות: מה מחזיק אדם בחיים כשהכול אבוד? כיצד שומרים על היכולת לאהוב במקום שנועד למחוק כל רגש? רגעי ההקרבה בספר, כמו החלטתו של ויסלאב לוותר על מקומו בבריחה כדי לא לסכן את הזוג, נוגעים בנימים העמוקים ביותר של המושג "רעות".

יום הזיכרון לשואה ולגבורה קורא לנו לזכור, והדרך החזקה ביותר לעשות זאת היא דרך הסיפור האישי - זה שמאפשר לנו להרגיש את דפיקות הלב של הבורחים ואת החום של אהבה שצמחה מתוך האפר. "האישה שברחה מאושוויץ" הוא רומן היסטורי משובח, מותח ומרגש, שמעניק כבוד לגיבוריו האמיתיים ומזכיר לנו שגם בחושך הגדול ביותר, רוח האדם יכולה לנצח.

בשורה התחתונה: ספר מטלטל ומלא השראה על כוחה של תקווה. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להכיר זווית נוספת, אנושית ומעוררת השתאות, על ימי המלחמה.

האישה שברחה מאושוויץ, אלי מידווד, 358 עמ', הוצאת מטר.